שמיטה » מצוות השמיטה בדורנו - ייחודה וחשיבותה בדורנו

מצוות השמיטה בדורנו - ייחודה וחשיבותה בדורנו

הרב זאב ויטמן

תוכן המאמר:

א. בפרשת "בהר" -

ב. בספר דברים בפרשת "ראה"

קיום מצוות השמיטה כיום

השמיטה היא אחת המצוות הקשות ביותר שנצטוו ישראל. נראה שאין מצווה אחרת הדורשת דרגת מסירות-נפש ודרגת אמונה כל כך גבוהות מהציבור כולו, באופן קבוע מידי שבע שנים.

בעבר - בתקופה שבה אפשרויות יבוא המזון מחוץ לארץ היו מצומצמות ביותר, בתקופה שבה אפשרויות שימור המזון גם הן היו יותר מוגבלות מהאפשרויות בימינו, בתקופה שבה העם כולו חי מיבול אדמתו - הייתה מצוות השמיטה דרישה שללא דרגת אמונה גבוהה-ביותר אי אפשר היה לקיימה כלל.

ואכן, לא מצינו מצווה אחרת שהתורה נזקקת לשכנע את העם ולהפיג את חששותיו, כמו שמצינו לגבי מצוות השמיטה. באף מצווה אחרת לא מצינו שהתורה מעלה "הוי-אמינא" שהעם יערער על האפשרות לקיים את המצווה, או שהעם יעשה חשבון לגבי השלכותיה ותוצאותיה של המצווה, ואילו במצוות השמיטה מצינו זאת פעמיים:

א. בפרשת "בהר" -

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו";

התורה מודעת לכך שמצוות השמיטה מסכנת, לכאורה, את חיי העם, ועלולה להמיט עליו רעב קשה. גם תשובת התורה לחשש רציני זה לא מקילה עלינו כלל ועיקר:

"וצוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית",

דהיינו, עלינו לסמוך על סייעתא דשמיא, ולהאמין שהקב"ה ישלח את ברכתו בשנה השישית באופן שיאפשר את קיום המצווה הקשה. משמעות הבטחה זו היא למעשה הודאה בעובדה שללא ברכה מיוחדת זו, החורגת מדרך הטבע, אין אפשרות לקיים את מצוות השמיטה מבלי להגיע למצב של "מה נאכל".

כפי שהעירו כבר ה"כלי יקר" ואחרים, אין הבטחת "וצוויתי את ברכתי" תנאי לקיום המצווה, שהרי העם אינו שואל מה נאכל אם לא נזרע וכו', אלא העם אומר:

"מה נאכל... הן לא נזרע והן לא נאסוף את תבואתנו";

דהיינו, ברור ופשוט שאם יש מצווה שלא לזרוע הרי ודאי שלא נזרע, וכל השאלה היא מה תהיינה השלכותיה של אי זריעה זו על אפשרויותינו לפרנס ולזון את בני משפחותינו.

גישה כזו, אכן מולידה את "וצוויתי את ברכתי לכם", כלומר, אם יש החלטה ברורה שלא לזרוע, ולקיים את השמיטה כהלכתה וכמאמרה - אזי גם מובטחים אנו שהקב"ה יצווה את ברכתו, אך אם מציבים זאת כתנאי - נקיים את המצווה רק אם יצווה ה' את ברכתו בשנה השישית - חזקה שהמצווה לא תקוים והברכה גם היא לא תשלח1.

ב. בספר דברים בפרשת "ראה"

בהקשר לשמיטת כספים, מתייחסת התורה לאפשרות שהעם לא יעמוד בדרישה הקשה וינסה להתחמק מקיום המצווה של שמיטת כספים, וגם שם טורחת התורה להרגיע ולשכנע את העם שעם הרבה אמונה אפשר לקיים גם דרישה זו:

"הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בלייעל לאמור קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תיתן לו...",

וגם כאן התורה מבטיחה פתרון על-טבעי:

"נתון תתן לו... כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-להיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך";

דווקא הנתינה לעני, שמיטת החובות, היא זו שתביא לך את הברכה ואת ההצלחה, ולא כפי שנראה דרך משקפי בשר ודם - ששמיטת כספים עלולה לגרום להתמוטטותם של כל המלווים.

אף כאן הברכה איננה תנאי לקיום המצווה, אלא הבטחה הבאה בעקבותיה, שהרי כאן מפורש:

"כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך בכל מעשיך" וכו'.

באופן דומה פרש החזו"א זצ"ל גם את הבטחת "וצוויתי את ברכתי":

"אין הכוונה הבטחה שלא תבוא לידי פקוח נפש ע"י חסרון תבואת השנה השביעית, אלא הבטחת ברכה בשביל שמירת שביעית... ר"ל לא כמו שתחשוב בדרך הטבע ששביתתך תביא לך הפסד ותחיה בחיי צער, אלא אצווה לך את הברכה" (חזו"א שביעית יח, ד).

רואים אנו, שהקושי בקיום מצוות שמיטה איננו חידוש של דורנו או של דורות מספר לפנינו. מרגע שניתנה מצווה זו היה ברור שהיא דורשת הרבה מסירות נפש, ושהיא מעמידה כל יחיד, ואת הציבור כולו, במבחן אמונה מאוד לא פשוט.

קיום מצוות השמיטה כיום

קיום מצוות השמיטה כיום קל ופשוט יותר מאשר בימי המקרא, בזמן הבית השני ובתקופת המשנה והתלמוד. אין ספק, שגם כיום יש בקיום מצווה זו אתגר גדול ורציני, ועלינו להתמודד עם הרבה בעיות חדשות הנובעות מהעובדה שאנו צריכים ליישם את מצוות השמיטה במסגרת החקלאות המודרנית - שרחוקה מרחק רב מאופי החקלאות העתיקה ובעיותיה; אך גם מגוון הפתרונות שיש בידינו היום הינו גדול ורחב, ואין ספק שניתן וצריך לעמוד במבחן זה.

כדי לשבר את האוזן ניתן לומר, שאם -

בעבר הייתה נראית מצוות השמיטה כבעיה קיומית גדולה,

הרי שכיום, לכל היותר, ניתן לראותה כבעיה כלכלית גדולה.

ודווקא בגלל שמצווה זו - מצוות השמיטה - מציבה בפני האומה, מאז ומתמיד, דרישה לדרגת אמונה נשגבה, קובעת התורה שיותר מכל מצווה אחרת תלויה ישיבת עם ישראל בארץ ישראל בקיום מצוות השמיטה. ההגיון הוא בכך שמצווה זו, יותר מכל דבר אחר, מהווה מבחן למידת אמונתו של העם בקב"ה, ולכן הייתה מצווה זו לאבן בוחן מרכזית לזכותו של עם ישראל לרשת את הארץ ולהתבסס בה, כיאה למצווה המהווה את שיא הדרישות של הקב"ה מהאדם - מצווה שקיומה מוכיח ומעיד על דרגת אמונה ובטחון גבוהה ומוחלטת בקב"ה2.

 

אף על פי שמדובר במבחן קשה מאין כמוהו, הרי שכשלון במבחן ח"ו מוליד את העונש הגדול ביותר - עונש הגלות והניתוק מהארץ.

כפי שמפרשת התורה בפרשת בחוקותיי:

"אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה... אז תשבות הארץ והרצת את שבתותיה כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה".

ופעם נוספת:

"והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם

והם ירצו את עוונם יען וביען במשפטי מאסו ואת חוקותי געלה נפשם".

וכן להוותנו אכן ארע לעם ישראל, כפי שמעיד המקרא (דברי הימים ב', פרק לו):

"ויגל השארית... אל מלך בבל... עד מלך מלכות פרס, למלאות דבר ה'... עד רצתה הארץ את שבתותיה, כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה".

הקשר ההדוק בין קיום מצוות השמיטה ובין הישיבה בא"י וההתבססות בה, הינו קשר לשני הכיוונים - שמירת המצווה מבססת את ישיבתנו בארץ ישראל, ואי שמירתה ח"ו מערערת את אחיזתנו בארץ.

ואכן, שבי ציון בימי עזרא הבינו זאת היטב; הם ידעו שכדי לבסס את אחיזתם בארץ ישראל עליהם לתקן ולטפל בגורמי הגלות והחורבן, ועל כן באמנה שהם כורתים ומקבלים על עצמם תופשת מקום מרכזי ובולט מצוות השמיטה: "ונטש את השנה השביעית ומשא כל יד" (נחמיה י לא). וכפי שידוע לנו מהמקורות ההיסטוריים של תקופת בית שני ושל ימי המשנה והתלמוד, אכן מסר עם ישראל את נפשו על קיום מצווה זו.

לאור האמור, יש תשובה לשאלה: מה טעמה ותועלתה של מצוות שמיטה כשרק מיעוט קטן עוסק בחקלאות?

מה טעם להטיל נטל כבד כזה על כתפיו של מיעוט זה ועי"ז עוד להחיש את תהליך הצטמצמותו והתפוררותו, ובכך להביא לערעור אחיזתנו באדמת ארץ ישראל, שהרי ללא קשר של עבוד-אדמה ושל חיים היונקים וניזונים מאדמת ארץ ישראל האחיזה בארץ מתרופפת ומתערערת?

וזאת תשובתנו לשאלה קשה זו:

ומסירות הנפש הדרושות לקיום מצוות השמיטה - הן הן שיביאו להידוק אחיזתנו בנחלת אבותינו, כפי שמעידה ומדגישה התורה פעמים מספר.הזה" אלא ה' "הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". השמיטה מטביעה בלבו של היהודי את האמונה שלמרות שהוא חייב להשקיע ולעבוד לפרנסתו בכל כוחו, הרי שבסופו של דבר יבול אדמתו - מתנת אלוקים הוא. ללא אמונה כזו קשה לציית למצווה קשה כל כך. שהרי רק אם אדם המאמין שאכן ברכת שש השנים תלויה לא בכוחו ובעוצם ידו אלא בברכת אלוקים - מבין שבעצם כל שנה היבול הינו כולו מתנת אלוקים, ואם הקב"ה אסר שנה אחת ליהנות מיבול זה הרי אין זו דרישה מהאדם לוותר על דבר יקר השייך לו, אלא יש בכך צמצום מתנתו הגדולה של הקב"ה לשש שנים מתוך שבע שנים3.

3. מצוות השמיטה נועדה להחדיר לתודעתנו את העובדה החשובה שארץ ישראל איננה שייכת לנו ואין היא קנייננו הפרטי והמוחלט, אלא ארץ ישראל שייכת לקב"ה ואנו איננו אלא תושבים וגרים היושבים בארץ זו, בתנאי ועל מנת, למלא תפקיד וייעוד מסוים. ה' שהוא אדון הארץ מתיר לנו לעבוד את אדמתו במשך שש שנים, ובשנה השביעית הוא מוכיח את בעלותו על הארץ על ידי שהוא אוסר עלינו לנהוג בשנה הזו כבעלי האדמה.

 

הכרה זו יש לה השלכה ישירה ומכרעת על כל התנהגותנו בארץ ישראל. שהרי אם אנו גרים בנחלת הקב"ה הרי ששוב אין התנהגותנו יכולה להיות דומה להתנהגותו של אדם בביתו הפרטי, אלא עליה להשתוות להתנהגותו של מבקר המתארח בהיכלו של מלך מלכי המלכים, להתנהגותו של אדם הניצב במקום קדוש - מקום השראת שכינה.

אמנם חלק גדול מעם ישראל איננו עוסק כיום בחקלאות, התנאים השתנו, אך אין בכך בכדי לגרוע מעוצמתה של המצווה. גם כיום מדגישה מצוות השמיטה את קדושתה של הארץ ואת שייכותה להקב"ה, וגם מי שהוא עצמו איננו חקלאי, הרי הוא נזקק לתוצרת חקלאית - ללחם, שמן, יין, פירות וירקות וכו', ולכן, קיומה של המצווה מחדיר, גם כיום, מסרים חשובים אלו לכל בית ובית בישראל.

נכון הוא, שאם נניח שכל מגמת מצוות השמיטה הינה חינוך לחסד, לוויתור ולשיוויון, הרי שחלק גדול מהעם איננו שותף ללקחים אלו; אך אם נבין שעיקר מגמתה של מצוות השמיטה היא החינוך לקדושתה, לייחודה ולמעמדה של א"י, ולקשר שבין העם והארץ - הרי שגם כיום מהווה מצווה זו מכשיר ומנוף חשוב, ללא תחליף, להנחלת מסרים אלו.

רצוי שנטל שמירת השמיטה ייפול גם על הציבור שאינו עוסק בחקלאות. אין כל סיבה שנטל זה יהיה מוטל אך ורק על הסקטור החקלאי, בשעה שכל אחד ואחד זקוק לתוצרת החקלאית בשנת השמיטה ובשאר השנים, וכל אחד נהנה מכך שיש ציבור המעבד את אדמות המדינה ואוחז בהם, ואיננו משאיר תחום חשוב זה רק לערביי הארץ. ואם אמנם כך יהיה, שכל הציבור יהיה מודע באופן מעשי למצוות השמיטה, ממילא יתברך מהשפעתה הרבה.

הערות:

1. גם נסים אחרים בתורה לא קרו אלא לאחר שנעשו מאמץ והשתדלות טבעית מקסימליים; וכן לימות המשיח...

2. התבססותו של עם ישראל בארץ ישראל תלויה במידת אמונתו ודבקותו בהקב"ה - כך מעידה התורה פעמים רבות במקומות שונים (דברים ד א, ד מ, ה כט, ח יא ואילך, יא ח ואילך, ועוד)

3. על רעיון זה דיבר משה רבנו אל בני ישראל בנאומיו בספר דברים קודם כניסתם לארץ (פרקים ח, יא ועוד); זה שם הרעיון של מצוות הביכורים ומקרא ביכורים, זה הרעיון של חג הסוכות והישיבה בסוכה בעת האסיף, ועוד ועוד.

© כל הזכויות שמורות לכושרות