קח מעט יותר ממאית (1/100) מן הפירות, הרטב אותו, ואמור: 

הַמֵּאִית הַנִּמְצֵאת בְּתַחְתִּית שֶׁל מַה שֶׁבֵּיַדִי -  תִּשָּׁאֵר בֵּינְתַיִם חוּלִין, וְהַשְׁאָר - הֲרֵי הוּא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה עַל הַכֹּל.

את החלק שבידינו אנו מחלקים לשנים: תרומה, ותרומת מעשר. כעת אנו מפרישים את התרומה, ולכן אנו משאירים את המאית שבידינו חולין כדי שנוכל להפריש ממנה תרומת מעשר בהמשך.

בזמן המקדש תרומה זו היתה ניתנת לכהן שהיה אוכל את הפירות בטהרה, אך בזמן הזה כולנו טמאים ולכהן ממילא אינו יכול להנות מהתרומה, לכן איננו לו נותנים אותה.

כאשר מפרישים ממוצרים שהכהן יכול להנות מהם, כגון שמן זית שיכול להדליק בו נרות שבת, או מי שמכיר כהן שיכול לתת פירות אלו לבהמתו - יש המהדרים להפריש מעט יותר, ולתת את התרומה לכהן בפועל.

הסיבה שאנו מרטיבים את הפירות היא כדי לטמא אותם, משום שהטיפול בתרומה טמאה קל יותר מטיפול בטהורה שמחייב את שמירתה.