דין מאכל פרווה שהוכן בכלי חלבי או בשרי (נ"ט בר נ"ט)

הרב יצחק דביר

מתוך ספר כושרות. לרכישת הספר לחצו כאן

מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי, נחלקו הפוסקים אם מותר להגישו בסעודה חלבית (וכן להפך). בדין זה ישנו הבדל משמעותי בין הפוסקים האשכנזיים והספרדיים:

למנהג האשכנזים

הדין תלוי באופן השימוש הרצוי:

• אכילה בכלים מהמין השני – מותר לאכול בכלי חלבי מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי (או להפך).[1]
• אכילה בנפרד – מותר לאכול בארוחה בשרית מאכל שבושל בכלי חלבי (ולהיפך) כאשר בכוונתו לאוכלו בנפרד מבשר / חלב ממש. מובן שאחרי מאכל כזה אין צורך להמתין שש שעות גם אם בושל בכלי בשרי.[2]
  למשל: מותר לטגן חצילים במחבת חלבית כדי לאוכלם כמנה ראשונה בסעודה בשרית, לפני הגשת הבשר (אך יש לנקות את השאריות מהצלחת לפני שמניחים בה את הבשר).

• עירוב ואכילה יחד – אין לבשל מאכל פרווה בכלי בשרי או חלבי כאשר כוונתו לאוכלו או לערבו עם המין השני.[3]
  כאשר לפנינו מאכל פרווה שכבר בושל בכלי חלבי או בשרי, ומעוניינים לאוכלו או לערבו עם המין השני:
  אם הכלי שבו התבשל מאכל הפרווה היה בן יומו[4] – אסור לערב את המאכל עם המין השני, אך בדיעבד אם נתערב בו מותר לאוכלו. אם הכלי לא היה בן יומו – מותר לערב את מאכל הפרווה עם המין השני.[5]

• מאכל פרווה חריף (כגון: לימון, בצל, שום, פלפל חריף[6]) – אפילו אם הכלי אינו בן יומו, אין לאכול את המאכל יחד עם חלב או בשר, ואף לא לאוכלו בכלים חלביים או בשריים,[7] אך אין צורך להמתין אחריו שש שעות.[8]
  לדוגמה: בצל שטוגן במחבת בשרית, או נחתך בסכין בשרית, אסור לערבו עם חלב, ויש לאוכלו בכלים בשריים, אך אין צורך להמתין אחריו שש שעות.

למנהג הספרדים

החלוקה הינה רק בין מאכל חריף לשאינו חריף:

• מאכל שאיננו חריף – מותר לאכול מאכל פרווה שבושל בכלי חלבי או בשרי יחד עם חלב או עם בשר ממש.
  יש שהתירו לעשות כן לכתחילה, ולבשל מאכל פרווה בכלי חלבי על מנת לערבו בבשר (או להפך),[9] ויש שאסרו לתכנן לעשות כך מראש, והורו לכתחילה לבשל מאכל פרווה בכלי המתאים למין המאכל שבכוונתו לערבו בו (או בכלי פרווה). לשיטה זו רק בדיעבד, אם כבר התבשל מאכל פרווה בכלי חלבי או בשרי, התירו לערבו עם המין השני.[10]

• מאכל חריף[11] – מאכל חריף שבושל בכלי חלבי או בשרי, אין לאוכלו יחד עם המין השני, ואף לא לאוכלו בכלים מהמין השני, אך אין צורך להמתין שש שעות בינו ובין אכילת בשר או חלב.
  לדעת חלק מהפוסקים הספרדיים דין זה נכון אפילו אם הכלי אינו בן יומו.[12] ואולם לדעת הגר"ע יוסף[13] רק אם הכלי בן יומו המאכל החריף נחשב כחלבי או בשרי, אך אם הכלי אינו בן יומו, דינו אינו שונה מכל מאכל פרווה אחר שמותר לערבו במאכל חלבי או בשרי.

[1] רמ"א יו"ד צה, ב. הפר"ח שם ס"ק ז התיר אף לבשל לכתחילה על דעת לאוכלו בכלי מהמין השני, ובפרמ"ג (משב"ז שם ס"ק ד) אסר לכתחילה לבשל בכלי בשרי על מנת להגישו בכלי חלבי ולהפך, אך בכלי שאינו בן יומו התיר, וכן אם כבר בישל מותר להגיש כך לכל הדעות.

[2] רמ"א יו"ד פט, ג.

[3] דין זה נכון גם כאשר הכלי אינו בן יומו. כך מפורש באיסור והיתר הארוך (לד, ו), שהוא מקור פסק הרמ"א, וכ"כ חכמת אדם מח, ב (אך התיר כאשר אין לו כלי אחר לבשל בו). אך מדברי הגר"א (שם ס"ק י) משמע שמכיוון שבדיעבד האכילה תהיה מותרת בכל מקרה, גם השימוש בכלי מותר לכתחילה.

[4] כלי נחשב בן יומו אם בישלו בו בשר או חלב ב-24 השעות שקדמו לכך.

[5] רמ"א יו"ד צה, ב.

[7] רמ"א יו"ד צה, ב.

[9] דעת הגר"ע יוסף, הובאה בילקו"י יו"ד פט, לה בהערה.

[10] ש"ך יו"ד צה, ג, וכן פסקו הזב"צ ס"ק ב, פר"ח אות א, כף החיים ס"ק א, בן איש חי קרח ש"ב אות יג.

[12] כן הבינו את השו"ע: ש"ך יו"ד צו ס"ק יט, ט"ז ס"ק י, כה"ח ס"ק יא, זב"צ ס"ק ח, ובא"ח קרח ש"ב אות יב כתב להקל רק בהפסד מרובה, וכן דעת הגר"מ אליהו.

[13] יביע אומר ח"ח יו"ד מג.