במה לכשרות » בישול נוכרי בכוח כוחו

בישול נוכרי בכוח כוחו

הרה"ג שמואל אליהו

תינוק שלא נשבה בחלב עכו"ם

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה נוהג להזכיר כי משה רבנו, שנולד בז' באדר, נמצא על-ידי בתיה ליד היאור שלושה חודשים אחרי לידתו, דהיינו בז' בסיוון. יום שעתיד להיות יום מתן תורה. בתקופה הזאת חם מאוד במצרים, ומשה התינוק מן הסתם היה צמא. אעפ"כ הוא לא ינק מנשים מצריות, משום חלב עכו"ם, עד שהביאו לו "אשה מינקת מן העבריות".

בשיעור הזה נעסוק בנושא של כוח כוחו שהקשר של בישולי עכו"ם, בהלכה שחידש גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי בנושא זה והתיר את הסוכר. ומהו כוח כוחו? אדם שיזם פעולת שרשרת כלשהי וגרם לרצף של פעולות שבאו מכוח אותה פעולה, אבל לא הפעיל בצורה ישירה. הלכה זו קשורה להלכות רבות, ובהן נטילת ידיים, אפיית מצות, נזיקין, יין נסך והלכות שבת. ויש לה השלכות רבות על מגוון גדול של הלכות, כמו שיפורט לקמן.

 

כוח כוחו בהלכות שבת

ושפכתם מים בששון

ליסוד הלכתי זה יש השפעה עלינו כמעט בכל שבת. בשעה שאדם שופך מים לביוב או משתמש במי ברז, הוא יכול לעבור בעקיפין על חילול שבת בהפעלת משאבות וכד'. אם הוא נמצא במקום שאין בו עירוב, הוא עלול לעבור על איסור הוצאה והכנסה מרשות לרשות, שהרי המים יוצאים מביתו לרשות הרבים בשבת מכוחו ונכנסים לרשות היחיד מרשות הרבים בכל פעם שהוא פותח את הברז. על כן כתב הרמב"ם (שבת טו יח) שאסור לשפוך מים לביוב "ששופכין לו מים והן נזחלין והולכין תחת הקרקע ויוצאין לרשות הרבים". מפני שהמים יוצאים מכוחו לרשות הרבים.

ומה יעשה? "שופך חוץ לביב והן יורדין לביב". האדם שופך את המים לכיור, משם הם נשפכים לצינור הביוב ומשם הם יוצאים לרשות הרבים. אע"פ שהמעשה כולו נעשה על-ידי האדם, כיוון שיש פה פעמיים העברת כוח – המעשה לא מתייחס אליו בשבת ומותר וזה נקרא "כוח כוחו".

שעוני מים אוטומטיים

לאיסור זה יש הגבלות, והן חשובות מאוד. איסור שפיכת המים ישירות קיים רק בימות החמה שבהם אדם מקפיד על ניקיון חצרו ולא רוצה שהמים המלוכלכים יהיו בה. אבל בימות הגשמים, שבהם אין אדם מקפיד על לכלוך חצרו ואינו מתכוון שיצאו המים לחוץ – מותר אפילו אם יוצאים בכוחו. כמו כן אם הביוב שברשותו הוא בור סופג, שאין ודאות שהמים יצאו לחוץ ויכול להיות שייספגו במקומם – מותר אפילו בכוח אחד. כמו כן בכרמלית, שהיא איסור דרבנן, מותר אפילו בכוח אחד (שו"ע שנז ס"ע ב ונו"כ).

על-פי זה התירו להשתמש בשבת בשעוני מים חשמליים שמונים את צריכת המים הביתית ומשדרים אותה למוקד אחרי צריכה של מאה ליטר. שעונים אלו מותרים מכמה סיבות. א] אין ודאות שהשידורים יפעלו בשבת, כי אין ודאות שיצרכו מאה ליטר בכל פעולה בשבת. וכשפעולה היא לא הכרחית היא מותרת מדין דבר שאינו מתכוון ואינו פסיק רישא. ב] ההפעלה היא לא ישירה, אלא בכוחו או בכוח כוחו, ומותרת כשמדובר במלאכה דרבנן.

פתיחת מקרר שנח בשבת

שאלה דומה נשאלה לגבי שימוש במקרר בשבת, כאשר מנורת התאורה כבויה, וכל פתיחה של הדלת עלולה להפעיל את המנוע של מדחס המקרר. רבי שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל כתב (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן י) כי פתיחת מקרר מותרת אע"פ שבכל פתיחה שלו נכנס חום וגורם להפעיל את המנוע, כיוון שהאדם לא רוצה בכניסת החום. ואם כן אין לאסור בו כשהוא נעשה לא בצורה ישירה אלא בכוח כוחו. ואולי כוח שני או שלישי. והוא מתיר לפתוח אותו (אם המנורה כבויה) "בכל עת ובכל שעה שירצה בין בזמן שהמנוע עובד ובין בזמן שהוא נח". ועל-פי זה מותר לפתוח דלת או חלון בבית שפועל בו מזגן, אע"פ שכניסת האוויר מהחוץ משפיעה בעקיפין על פעולת המזגן.

חיישינן לחיישנים

שאלה זו מתרחבת בימינו, כאשר אנו יודעים כי במקומות רבים מותקנות מצלמות אלקטרוניות שחלקן מצלמות כל הזמן וחלקן משוכללות יותר ומופעלות בשעה שאדם הולך בסביבתן. האם ייתכן לומר שאסור להסתובב ברחוב שמותקנות בו מצלמות כאלה? האם יהיה מותר להתארח במלון שיש בו חיישנים שמכבים ומדליקים את המזגן בחדרים לפי הימצאות האדם בתוכם? האם מותר לשהות בבית שיש בו חיישנים שנועדו להגנה מפני גניבות?

השאלה מתרחבת עוד יותר כאשר אדם הולך ברחוב ויש בו חיישנים שמזהים הליכת אדם לידם ומדליקים זרקור, שהוא בדרך כלל מלאכה דאורייתא. האם מותר להיכנס לבית-חולים שיש בו חיישני אינפרה אדום הפותחים דלתות אוטומטיות? האם מותר להשתמש בשירותים שיש בהם חיישן שמוריד את המים אחרי השימוש?

חיישן לזרקור

התשובה לשאלות הנ"ל תלויה בכמה נתונים: א] האם המלאכה בוודאי תיעשה או לא? ב] האם המלאכה שתיעשה היא דאורייתא או דרבנן? ג] האם המלאכה הזאת היא אינטרס שלי או לא? האם ניחא ליה ואכפת ליה? ד] האם היא נועדה להציל מסכנה וכד'? אם המלאכה שנעשית היא לא הכרחית, כבר פסק הרה"ג וואזנר, מגדולי רבני בני-ברק, כי אין איסור לעבור ברחוב אם יש חשש שמא נמצא חיישן שידליק זרקור וזה לא ודאי. כי זה לא מתכוון ולא פסיק רישא. כי לא ודאי שבכל פעם שעובר ברחוב יידלק הזרקור (שו"ת שבט הלוי ט סט). אבל במקום שיש מלאכה דאורייתא ודאית, כגון מקום שיש בו מנורה שנדלקת בוודאי כאשר הוא עובר שם – לא יעבור.

מצלמות אלקטרוניות

כשהמלאכה בוודאי תעשה, אבל אין לאדם רצון בזה והמלאכה היא לא דאורייתא, מתירים בכוחו. דהיינו לא אוסרים על האדם ללכת ברחוב למרות שבוודאי הוא מצולם כל הזמן. ואע"פ שיש מחלוקת אם יש איסור לעשות מלאכה בדבר שאינו מתכוון, בפסיק רישא במלאכה דרבנן (תרומת הדשן ס"ד מתיר. מג"א אוסר בשי"ד ס"ק ה), כאן מתירים כיוון שהוא הולך לתומו ואין לו כוונת מלאכה. וכמו שכתוב בהלכה כי מי שרואה בשבת "נחש ועקרב מקום שאינם ממיתין, אם רצין אחריו -  מותר להרגם; ואם לאו - אסור. אבל מותר לדורסם לפי תומו, ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאילו אינו מכוין" (שו"ע שטז).

דלתות אוטומטיות

היו חכמים שרצו להרחיב את ההיתר ולהתיר כניסה לבתי-חולים שיש להם דלתות חשמליות שנפתחות על-ידי חיישנים אלקטרונים על סמך ההיתר של "בתומו הולך", ואינו מתכוון למלאכה (אמונת עיתך 104). וראיתי תשובה של הרב איתם הנקין הי"ד (אמונת עיתך 105) שכתב כי לא התירו הולך לתומו אלא במקרים מיוחדים של נחש ועקרב, שיש בהם חשש סכנה, או במקום שיש חשש מיאוס לעוברים ושבים. ועל כן התירו מצלמות שמותקנות בדרך כלל לצורכי ביטחון, וההולך לא מתכוון בהליכתו להפעלת המצלמות. וכן התירו על-פי זה גם מגנומטר שבודק אנשים בכניסה למקומות ציבוריים, מחשש שמא נושאים כלי נשק. אבל כשאדם מתקרב לפתח ויודע כי בהתקרבותו הוא פותח את הדלת, בוודאי אסור.

וכמו שכותב המשנה ברורה: "דמלאכה שאין צריכה לגופה היא. והכא כשהן מזיקין אפילו מדרבנן לא גזרו כשאין הורגן להדיא. אלא שיראה לפני הרואה כאלו אינו מתכוין שלא יאמרו זה נוטל נשמה בשבת במתכוין ולא ידעו לחלק. אמנם נמלים ושאר שקצים ורמשים אפילו דרך הילוכו אסור לדרסן" (משנ"ב שם). ולכן אסור להיכנס דרך דלתות אוטומטיות בשבת. וכן אין להשתמש בברז אוטומטי או במדיח אוטומטי בשירותים, כי בכל אלה הוא מכוון לכך.

 

 

כוח כוחו בנזיקין

ירקן מזיק

דין כוח כוחו נמצא גם בנזיקין. כך הגמרא (בבא קמא ג ע"ב) מחייבת אדם שהזיק על-ידי יריקה. ואם הוא בייש אדם ביריקה – משלם מאה סלעים. וכך בגמרא "היכי דמי? אי בהדי דאזלי קמזקי, כֹּחוֹ הוה!" – אם בשעה שהם יוצאים מפיו מזיקים – זה כוחו וחייב עליו. כן הדין בנזק עקיף אחר, כגון זה המובא בגמרא (בבא קמא ס"ב ע"ב): "גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק - חייב". אע"פ שהנזק הוא לא ישיר אלא בכוחו - חייב.

כן הדין גם בנזקי בהמתו. ובהמה ש"דרסה על הכלי ברשות הניזק ושברתו, ונפל על כלי אחר ושברו, על הראשון משלם נזק שלם, ועל האחרון משלם חצי נזק. ויש מי שאומר שהוא הדין לכח כחו". ו"כשם שחייב על כח שיש בו ממש שהתיז צרורות, כך חייב על כח שאין בו ממש, כגון סוס שצנף וחמור שנוער ושברו כלים בכח קולם. ותרנגול שבר כלים ברוח כנפיו או שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו". כל אלה הם כוחו וחייב עליהם (שולחן ערוך חושן משפט, סימן שצ(.

צרור בכותל

דין זה קיים גם בנזקי נפשות. "ואמר רבא: זרק צרור בכותל וחזרה לאחוריה והרגה – חייב" (סנהדרין עז ע"ב). ואע"פ שהאדם נהרג לא באופן ישיר – הזורק שנתכוון להורגו חייב. גם במקרה שהכוח אינו כוח חוזר של האדם עצמו אלא כוח אחר ששוחרר – האדם חייב. "אמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא - גירי דידיה הוא, ומיחייב. ". מי שכפת את חברו והתיז עליו מים מצינור, והכפות טבע – חייב מיתה כמו כל רוצח. המים הללו הם "גירי דידיה" - חיצים שלו. וכשם שבחיצים, אם אחר ימתח את הקשת והוא ישחרר את החיצים הרי הוא חייב, כך גם המשחרר את המים והרג – חייב. למרות שלא הוא יצר את הכוח ששוחרר (יד רמ"ה שם).

טיל נגד הרוח

הגמרא מסייגת ואומרת: "הני מילי - בכח ראשון, אבל בכח שני - גרמא בעלמא הוא". אם המים לא הרגו את האדם בכוח ראשון אלא בכוח שני – הוא לא נקרא רוצח, וכגון שהמים הפילו בית והאדם נקבר תחתיו ומת. במקרה זה בית-דין יכול להעניש אותו במאסר או בעונשים חמורים אחרים, אבל הוא לא נקרא רוצח. מכאן למדו כי היורה ברובה או המשלח טיל בין יבשתי – חייב, כיוון שזה כוח ראשון ולא כוח שני. ואע"פ שכוח הרוח, כוח המשיכה וכד' מעורבים בכיוון המסלול המעגלי של הטיל והפגז - חייב. כמו שאומרת הגמרא "ואמר רב פפא: זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין והרגה – חייב". זה נקרא כוחו אלא ש"כח כחוש הוא" (סנהדרין עז).

הגליה בשוגג

על הורג נפש בשגגה נאמר במשנה: "נשמט הברזל מקתו והרג - רבי אומר: אינו גולה, וחכמים אומרים: גולה. מן העץ המתבקע - רבי אומר: גולה, וחכמים אומרים: אינו גולה". הכלל ההלכתי אומר: "הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו". כיוון שכאן הוא חולק עם חבריו - הלכה כחכמים (מכות ו ע"ב). מה פירוש נהרג מן העץ המתבקע, שלדברי חכמים אינו גולה? רבינו חננאל מביא שני פירושים. פירוש אחד הוא כרמב"ם, שהברזל נתקע בעץ המתבקע ואחר כך נשמט הברזל מן העץ והרג. הפירוש השני הוא של רש"י, שמסביר כי חתיכת עץ עפה מן העץ המתבקע. כנראה שלדברי רבינו חננאל בשני המקרים הללו האדם לא יהיה חייב גלות, שכן לא מדובר בפעולה ישירה שלו ונחשבת כמו כוח כוחו.

לדעת הרמב"ם במקרה הראשון חוטב העצים פטור מגלות: "נשמט הברזל מן העץ המתבקע אינו גולה, מפני שאין זה מכחו אלא מכח כחו" (הלכות רוצח פרק ו' הלכה ט"ו). אמנם במקרה השני שבו הגרזן העיף חתיכת עץ שהרגה – חייב גלות. שכך כתב שם: "הנכנס לחנות הנגר שלא ברשות ונתזה בַּקַּעַת וטפחה לו על פניו ומת - פטור מגלות, ואם נכנס ברשות - הרי זה גולה". שזה נקרא כוחו ולא כוח כוחו (ועיין שם בגמרא מה נקרא כוח כוחו לרבי).

רוצח בתקופת האבן

לפי הכללים הללו, מי שזרק אבן על מכונית ומכוחו נהרג אדם, אע"פ שכוח המכונית הנוסעת שותף ביצירת המכה ההורגת, כיוון שהאדם התכוון להרוג בכוחו אע"פ שהשתמש גם בכוח אחר, נחשב רוצח במזיד וחייב מיתה אם עשה כן בכוונה. אמנם אם האבן גרמה לאדם לעשות תאונה – הרי זה כוח כוחו, ופטור ממיתה כרוצח. ואם בית הדין רואה שזריקת אבנים היא תופעה ולא מקרה פרטי, הוא יכול לענוש אותו במכות או בממון שלא מן הדין. במיוחד "ודוקא גדול הדור, או טובי העיר שהמחום בית דין עליהם" (שו"ע חושן משפט - סימן ב א).

 

 

כוח כוחו ביין נסך

לחץ פיסי של נוכרי על ענבים

כפי שהזכרנו לעיל, הדיון ב"כוח כוחו" כולל בתוכו הלכות שונות, ובהן הלכות שחיטה (חולין ט"ז ע"א), הלכות נטילת ידיים, הלכות מצת מצווה, הלכות עשיית ציצית ותפילין ושאר מצוות שצריכות כוונה. האם המעשה מתייחס לאדם רק כשהוא עושה אותו בידיים ממש, או גם כשהוא מפעיל לחץ אוויר על ריבוע התפילין, או מפעיל את מכונת הטווייה וכדומה? כיוון שאי-אפשר להקיף הכול בשיעור אחד, נתמקד במקרה חריג של יחס לכוחו וכוח כוחו. כך בהלכות יין נסך (עבודה זרה ס ע"א): "מעצרא זיירא - רב פפי שרי, רב אשי ואיתימא רב שימי בר אשי אסר. בכחו כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי - בכח כחו. איכא דאמרי: בכח כחו כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי - בכחו. הוה עובדא בכח כחו, ואסר רב יעקב מנהר פקוד".

"מעצרא זיירא" היא גת שסוחטת את הענבים על-ידי לחץ של קורה שמונחת עליהם. אם הגוי עולה בכוחו על הקורה שמעל הענבים ומכביד עליהם – בוודאי אסור. אם הגוי משחרר חוט שמפיל את הקורה על הענבים וסוחטם, זה כוח כוחו. האם זה מותר או אסור? רב פפי – מתיר. רב אשי – אסר. מספרת הגמרא כי רב יעקב בנהר פקוד אסר להשתמש ביין שנעשה בכוח כוחו על-ידי גוי.

כוח כוחו ביין נסך

וכתבו התוספות והרא"ש והרשב"א והר"ן כי רבינו חננאל פסק לאסור כוח כוחו ביין נסך כיוון שהגמרא מביאה "מעשה רב" של רב יעקב מנהר פקוד שאסר. ואע"פ שהפעולה של הגוי היא פעולה חד-פעמית והסחיטה באמצעות הכובד נמשכת זמן רב, כל הפעולה מתייחסת לגוי, והיין אסור (רשב"א מובא בבית יוסף יו"ד קנה). ודבר זה הא חידוש גדול, כי בכל ההלכות כוחו נחשב כגופו, וכוח כוחו לא נחשב כגופו. ורק ביין נסך החמירו להחשיב גם כוח כוחו כגופו.

אולי בגלל זה פסק הרשב"ם כדעת המקלים בכוח כוחו. ולפי הסברו של ה"בית יוסף" כן נראית דעת הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו דין זה. "ומשמע לי שהם סוברים דהלכתא כלישנא בתרא. ולפיכך לא הוצרכו לכתבו". וכיוון שלא כתבו הריף והרמב"ם דעתם בצורה ברורה, פסק ה"שולחן ערוך" לאסור בכוח כוחו. כן ב"שולחן ערוך" (יורה דעה קכה): "כח כחו ככחו דמי".

כוח-כוח כוחו  

ממשיך ה"שולחן ערוך" (שם): "ואם הוא כח כח כחו, כגון קורת הגת שגלגלה עובד כוכבים, שיש שם ג' כחות הדפין והגלגל והקורה, בדיעבד מותר אפילו בשתייה". מקור דבריו הוא התוספות שכתבו בשם רשב"ם. וכן כתב הטור: "וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה על הקורה שגלגלה נכרי לבדו ראיתי רבותי מתירין לפי שיש כמה כחות וכן אני מתירו אפי' בשתיה".

והרשב"א כתב כי מי שאוסר כוח כוחו יאסור גם כוח עשירי (רשב"א, תוה"ק ב"ה ש"ב מג:). על כן תמה ה"בית יוסף" על הרא"ש שפסק לאסור בכוח כוחו, והתיר בכוח שלישי. ותירץ כי הרא"ש פסק לאסור כוח כוחו מספק, ולכן התיר בכוח שלישי מכוח ספק ספיקא. ספק הלכה כרבי יעקב ספק לא. ואם הלכה כמו רבי יעקב שאוסר כוח שני, אולי להלכה גם מי שאוסר כוח שני, מתיר כוח שלישי. וסיים שם: "לענין הלכה כיון דמידי דרבנן הוא כדאי הם הרא"ש ורבותיו לסמוך עליהם בדיעבד" ("בית יוסף", יורה דעה סימן קכה אות ב ד"ה וכח כחו).  וכך פסק גם בשו"ע להתיר כוח שלישי בדיעבד.

 

כוח כוחו בבישול עכו"ם

בסוכר שקורין קנ"ד

גאון עוזנו ותפארתנו רבי יוסף חיים זיע"א, בספרו הבן איש חי (שנה שניה חקת כב), דן בסוכר שמיוצר במפעל של נוכרים, האם הוא מותר לאכילה על-ידי ישראל או לא. בסיס הדיון הוא בעניין בישול של גוי שנעשה במכונה שעובדת בסרט נע ויש בו כמה וכמה שלבים – האם כל השלבים מתייחסים אל הנוכרי המפעיל והסוכר אסור באכילה, או שרק השלב הראשון והשני מתייחסים אליו והסוכר מותר באכילה?

לצורך הדיון ההלכתי הזה הביא בעל הבן איש חי את כל הסוגיות שהבאנו למעלה ואחרות ושאל: למה שונה דין יין נסך מכל הדינים האחרים? הרי גם בשבת וגם בנזיקין או בהלכות רוצח, כוח כוחו לאו ככוחו. אם כן, למה אסר רבי יעקב ביין נסך גם בכוח כוחו, ויש אומרים אפילו בכוח שלישי? והסביר הבן איש חי כי החמירו ביין נסך משום סירכא דעבודה זרה. ואי-אפשר ללמוד ממנו לכל ההלכות האחרות לאסור גם כוח כוחו וכד'.

נפיחת אוויר באש – נחשבת כוחו ואסור

אמנם אם מדובר בכוח אחד, אוסר בעל הבן איש חי בבישולי עכו"ם. וכך הוא מביא בשם ה"בית יוסף": "והנה בסימן קי"ג כתב מרן ז"ל בבית יוסף, מצאתי כתוב דנפוח בפה מועיל בבישולי גוים דחשיב כגופו, וראיה מפרק כיצד הרגל מתרנגול שתקע בכלי זכוכית וכו', ומשמע מדבריו דהוא הדין לנופח במפוח או בשפופרת". וכוונתו שגוי שנופח במפוח להגדיל את האש נקרא מבשל. ואוסר את התבשיל. "והנה בודאי מפוח ושפופרת אין זה כח כחו אלא חשיב דהרוח היוצא מן המפוח הוא כח ידו, וכן הרוח היוצא מן השפופרת הוא יוצא מפיו, ונמצינו למדין מכאן דכחו כגופו דמי לענין בשולי גוים".

וחי אחיך עמך

וממשיך בעל הבן איש חי: "אבל כח כחו יש לומר דאינו אוסר בבישולי גוים, וכל שכן בכח כח כחו דאיכא שלש כחות דודאי מותר". ואם התירו בדיעבד ביין נסך, כל שכן בסוכר שנחשב דיעבד כיוון שכבר עשו אותו.  "ונידון דידן הוא דיעבד, שזה הסוכר הוא כבר נעשה ביד גוים, והרי זה מותר גמור בלי שום פקפוק".

לפי זה ניתן להתיר ייצור של נוכרים בכוח שני ושלישי. אמנם מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר כי הפעלת המערכת על-ידי חשמל לא הופכת את הפעלת המכשיר לכוח כוחו, כיוון שזו נחשבת בימינו לפעולה ישירה. כמו כן אמר הרב כי תמיד עדיף שיהודי יפעיל את התנורים והמכונה. מטעם "וחי אחיך עמך" ובגלל שנוכחות יהודים רבים יותר במפעל, מעלה את רמת הכשרות. וכן ראוי להורות. 

 

ויהי רצון שנזכה לגאולה שלמה שמקדשת את ישראל, כדכתיב (ויקרא יא מד): "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹקִים וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי". אמן ואמן.

© כל הזכויות שמורות לכושרות