במה לכשרות » שימוש במדיח לבשר וחלב

שימוש במדיח לבשר וחלב

הרב גדעון פרל

חלק א: השימוש לכלי חלב ובשר
 
א. תאור פעולת המדיח
 
מדיח כלים ביתי רגיל פועל כדלהלן:
 
לאחר ניקוי הכלים מכל לכלוך, במיוחד הגס (שיכול לגרום לסתימה במדיח) מניחים את הכלים במדיח על גבי מגש מרושת המאפשר רווח בין כלי לכלי. עם סגירת דלת המדיח והפעלתו נכנסים מים למדיח, וע"י פעולת שאיבה הם ניתזים בכח בכל חלל המדיח. בו בזמן נמסה במים אבקת-סבון חריפה. מי-הסבון הללו שוטפים את הכלים המלוכלכים משיירי אוכל דקים ומהשומן הדבוק בהם. לאחר הצטברות די מים במדיח, מתחיל גוף חימום, הקבוע בתחתית המדיח (יש מדיחים שבהם הוא גלוי לחלל, ויש כאלה שבהם הוא מכוסה) לחמם את מי-הסבון עד לדרגת חום של 60 - 70 מעלות. פעולת ההתזה בחום זה נמשכת כ 20- דקות.
 
לאחר תום שלב השטיפה במי-הסבון החמים מתרוקן המדיח מהמים המלוכלכים, וכל השומן והלכלוך הדק נשטף החוצה. אם הצטבר לכלוך עבה יותר, הוא נעצר על גבי מסננת הנמצאת בתחתית המדיח, בפתח היציאה של המים, ונותר שם מבלי יכולת לעלות חזרה לחלל המדיח.
 
לאחר מכן נשטפים הכלים כמה וכמה פעמים במים נקיים, וכל שאריות מי-הסבון יוצאות מהמכונה. השטיפה האחרונה נעשית שוב במים חמים (המתחממים כנ"ל ע"י גוף החימום), ולכן בפתיחת הדלת בתום השטיפה נמצאים הכלים נקיים ויבשים.
 
ב. הבעיות ההלכתיות בשטיפת כלי חלב ובשר
 
גם אם נניח, שאין להשתמש במדיח הכלים בה בעת לכלי בשר וחלב, עדיין יש לברר האם מותר להשתמש באותו מדיח להדחת כלים חלביים ובשריים אלו אחר אלו? לצורך המענה על שאלה זו יהיה עלינו לענות לשאלות הבאות:
 
1. האם אבקת הסבון נחשבת כחומר הפוגם את המים, את שיירי המאכל ואת כל הבלוע בכלים ובדפנות המדיח?
 
2. בישול בשר וחלב, אף אם אינם משמשים לאכילה, אסור מן התורה. האם יש איפוא לחשוש מפני בישול שיירי האוכל המצטברים על המסננת שבתחתית המדיח (בהנחה שמצטברים שם שיירי חלב עם שיירי בשר מההדחות השונות)?
 
3. מחד גיסא, אפשר שהמדיח כולו נחשב ככלי ראשון העומד על האש, שהרי גוף החמום נמצא בתוכו. כלי ראשון אינו יכול לשמש לבשר ולחלב בזה אחר זה. מאידך גיסא, אפשר שרק החלק התחתון של המדיח ייחשב ככלי ראשון, כיון שהמים מעולם אינם עולים מעל גובה מסוים, ומעליו מתבצע רק עירוי מכלי ראשון ע"י המשאבה המתיזה את המים.
 
ג. נותן טעם לפגם
 
1. המחבר מתיר, הש"ך והט"ז אוסרים
 
בשו"ע יו"ד צה,ד פסק, שמותר לרחוץ בתוך יורה כלים בשריים וחלביים יחדיו, אע"פ ששומן דבוק בהם, אם קודם לרחיצה שמו במים אפר, הנותן טעם לפגם. הלכה זו קובעת שצירוף של נתינת טעם לפגם (נטל"פ) ועירוב ברוב מתיר דבר לאכילה. מדאורייתא "נבלה שאינה ראויה לגר (לאכילת אדם) אינה קרויה נבלה" (פסחים מד,ב; ע"ז סז,ב). חכמים אסרו נטל"פ, והתירוהו בצירוף לביטול בתערובת. ברחיצה יחדיו ביורה נפגם האיסור (שיירי האוכל הבשריים והחלביים שעל הכלים) מאכילה ע"י האפר שניתן במים, וכשנבלע הטעם בכלים, כבר היה זה טעם פגום. ולכן מותר לכתחילה לשטוף את הכלים ביחד.*1
 
אולם הט"ז והש"ך על אתר מתירים את הכלים הללו רק בדיעבד. לדעתם נטל"פ מותר בדיעבד בלבד. עוד, מוסיף הש"ך, אפר אינו פוגם דיו.
 
2. החומרים הפוגמים
 
בדרכי-תשובה (צה,ד) הביא את דברי יד-יהודה (בפירוש הארוך ס"ק לג; ובפירוש הקצר ס"ק לז) שבדק ובחן אם אכן במציאות האפר פוגם את המים החמים. הוא מצא כי כל זמן שאפר מעורב במים אי-אפשר לשתותם. אולם המים עצמם אינם נפגמים, שכן אם מסננים את המים הם נעשים צלולים, חוזרים למעלתם הראשונה, ואפשר אפילו לשתותם. לכן הסיק שם, כש"ך, שאין להקל בהדחת הכלים הבשריים והחלביים יחדיו ביורה שיש בה אפר.
 
בסוף דבריו הביא בשם יד-אפרים, שבבורית שלנו יש להקל יותר, כיון שהיא פוגמת יותר מאשר הבורית של הדורות הקודמים. חכמת-אדם (מה,יז) חילק בין אפר שנתבשל בתוך המים, שהוא בודאי פוגם את המים, לבין אפר שרק נתערב במים ולא נתבשל בתוכם שהוא, לדעת הש"ך, אינו פוגם.
 
אמנם היה מקום לשאול, האם בכלל אבקת סבון נחשבת כפוגמת, והלא רבים נוהגים לשטוף פירות וירקות במי-אמה, כדי לחטא אותם מריסוסים ולכלוך, וכדי להמנע ממחלות וזהומים. אם מי-אמה אינם פוגמים בפירות, שמא הוא הדין אין בכוח אבקת הסבון, שמדיחים בה את הכלים, לפגום ולפסול מאכילת-אדם.
 
במציאות נראה שאין השוואה זו נכונה. ראשית, אבקות-ההדחה מורכבות מחמרים כימיים חריפים ביותר הפוגמים כל אוכל וטעם, ופוסלים אותם אפילו מאכילת כלב. חריפותן עולה בהרבה על משחות-כלים ונוזלים המשמשים לשטיפת כלים בידים. היצרנים מרשים זאת לעצמם, מכיון שאבקות ההדחה לשימוש במכונות אינן מגיעות לידי האדם, להבדיל ממשחות ונוזלים אחרים למיניהם, שהיה צורך להיזהר לבל יזיקו לעור ידיו של האדם המשתמש בהם. ועוד: את הפירות מחטאים במי-אמה קרים, וכשהפירות שלמים ובקליפתם, כך שאין טעם האמה נספג בפירות, ובשטיפה במים לאחר החיטוי מסתלק כל זכר לטעם האמה. מה שאין כן במדיח-הכלים, שההדחה בו נעשית במים-חמים, ואבקת הסבון נספגת וחודרת לתוך מעט שיירי האוכל המצויים שם, ובודאי פוסלת אותם מאכילה.
 
3. במדיח אין מקום לגזירת חכמים בנטל"פ
 
ברם נלע"ד שיש לחלק בין מדיח כלים דידן לבין הנדון בשו"ע הנ"ל. הטעם לגזירת חכמים על נטל"פ לכתחילה, אע"פ שמהתורה מותר, הוא ע"פ מש"כ הרא"ה, משום החשש שמא ישתמש בכלי אע"פ שאין בו טעם לפגם. הוא מדבר על כלי שאינו בן יומו, שמה שנבלע בדפנותיו הולך ומתייבש ונעשה כעפרא בעלמא. חכמים גזרו שלא יבשלו בו לכתחילה, מחשש שיקדים להשתמש בו בעודו בן יומו, כשטעמו עדיין משובח, ויבוא לידי אסור תורה (ראה גם ריטב"א פסחים ל,ב; שו"ת הרא"ש יט,ו). ביאור זה הוא על סמך לשון הגמרא בע"ז עו,א: "גזירה קדירה שאינה בת יומא משום קדרה בת יומא." וכן פסק בשו"ע יו"ד קכב,ב. ואפילו לטעם הרשב"א (תורת-הבית ד,ד) - שהטעם הבלוע, כשאינו בן יומו, אינו משביח את המאכל, והרי הוא בטל ברוב, ולכן מותר מן התורה - מ"מ לכתחילה אסור מדרבנן מהגזירה הנ"ל.
 
אולם במדיח-כלים אין מקום לגזירה זו, כיון שאף פעםאין שם מציאות של נתינת טעם לשבח. כל תפקידו של המדיח הוא לנקות ולשטוף הכלים ע"י המים ואבקת הסבון המעורבת בהם. א"כ השימוש הרגיל והקבוע של המדיח הוא ע"י דבר פגום בלבד, ובכה"ג אין מקום להחלת הגזירה הנ"ל לכל הדעות. כמו שבמילתא דלא שכיחא לא גזרו חכמים, ה"ה לא שייך לגזור באופן שלעולם השמוש הוא ע"י פגימה. לכן יש סברא להתיר את השמוש לכתחילה באותו מדיח לכלי בשר ואח"כ לכלי חלב או ההפך.
 
וכן חילק ה"ר עובדיה יוסף שליט"א בדבריו שפורסמו בשנת תשמ"ד בתכנית "ממעין ההלכה", המשודרת בקול-ישראל ע"י בנו ה"ר דוד יוסף (ומעין זה בספר "איסור והיתר" מאת ה"ר יצחק יוסף עמ' קנב-קנג):
 
אולם האמת ניתנה להיאמר, שאין ראיה מדין קדירה שאינה בת יומא לנידוננו, ששם מדובר בקדרה שנתבשל בה איסור, שהיה נותן טעם לשבח, ורק אחרי עשרים וארבע שעות נפגם כל הבלוע שבקדרה. אבל בנידוננו (במדיח) שבישלו בקדירות חלב, או בשר, בהיתר, ומיד כשמתערבים הבשר והחלב הוא נותן טעם לפגם (הואיל ומי המדיח מעורבים בחומרי ניקוי חריפים) יש להתיר.
 
4. באיסור בשר-בחלב טעם פגום מעיקרו מותר לכתחילה
 
ביו"ד פז,ו פסק הרמ"א בהג"ה:
 
עוד כתבו, דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש, אין להשתמש בו (לאוכל), דעושין אותה מאפר שעל הכירה, ורגילות להתערב שם בשר וחלב וכו'. ובדיעבד אין לחוש בכל זה. ואף לכתחילה אין בזה אלא חומרות בעלמא, והמיקל לא הפסיד.2
 
צמח-צדק הקשה על הרמ"א, מדוע אסור להשתמש בכלי, שהיה בו אפר, לאכילה, והרי הבב"ח שבאפר הוא פגום? ומה בכך שהשתמשו בו לחפיפה, הרי הכלי לא נאסר כלל, דהוי נטל"פ, שהכלי בלע טעם בב"ח פגום שאינו אוסר?
 
במטה-יהונתן תירץ אליבא דהרמב"ם, שהיתר נטל"פ מן התורה הוי משום שאין זה כדרך הנאתו. אבל באיסור בב"ח חייב מהתורה אף שלא כדרך הנאתן, כדמוכח בפסחים כו,א. ועל כן בב"ח אסור גם בנטל"פ. מאידך גיסא, סברה זו נותנת מקום להיתר, במקרה שנבלע בקדרה טעם פגום של בשר בלבד, או טעם פגום של חלב בלבד ("פגום מעיקרא") מותר לכתחילה במין השני, כיון שזה לא נקרא בב"ח כלל, שהרי כשהבשר אוסר את החלב כבר הוא פגום. אבל אם בלעה הקדרה מטעם בשר וחלב משובחים, ונאסרה, ואחר-כך נפגם הטעם הזה כשאינו בן יומו, או מחמת אפר וכדו', עדיין הכל אסור, משום שבב"ח אסור גם שלא כדרך הנאתו, והיתר נטל"פ הוא משום דהוי שלא כדרך הנאתו.
 
סברתו זו של מטה-יהונתן, שקדרה שבלעה טעם בשר פגום מתחילתו אינה נאסרת לשימוש בחלב, כתבה בעל ערוך-השלחן (פז,ג):
 
ואע"פ שכתבנו ... דבב"ח אסור אף אם נתנו בהם ראש ולענה, זהו כשכבר נעשה בב"ח. אבל לעשות בב"ח ע"י דברים הפוגמים, זה לא שמענו, ודינו ככל האסורים, דנטל"פ מותר.
 
זהו גם כן טעמו של הרמ"א, שפסק שאיסור השימוש בכלי שבו היה אפר כירה הינו חומרא בעלמא, והמיקל לא הפסיד. האפר שבכירה נאסר משום שתחילה נשפך עליו מהבשר, ואח"כ מהחלב (או להיפך); וכבר כשנשפך עליו הבשר נעשה פגום. תערובת זו, שהיא פגומה מראשית יצירתה, עוד קודם שהיתה תערובת בב"ח, אין ביכולתה לאסור.
 
טעמם של המחמירים בכך הוא, שהם סוברים שבאפר יש ממשות של בשר וממשות של חלב, ולא רק טעם גרידא.*3 מכל מקום גם המחמירים יודו, שיש להתיר כשמדובר רק בטעם פגום מעיקרו שנבלע בכלים. כלי כזה לא חל עליו שם כלי בשרי לאסור אח"כ את השימוש בו לחלב, ואפילו נטל"פ לא הוי לאוסרו לכתחילה.4
 
וכן מוכח ממה שכתב ביד-אברהם (קג,א):
 
אם האסור בעצמו פגום לגמרי, כגון דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם, אפילו הקדרה שריא, כדמוכח ברשב"א וב"י וכו' ומהרמ"א סי' פז [הנ"ל], שאין לאסור הכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש.
 
בעל יד-אברהם השווה איפוא אפר כירה שנתערבו בו בשר וחלב לדברים המאוסים, שנפשו של אדם קצה בהם. אלה גם אלה הם פגומים בעצמותם, ואינם אוסרים את הכלים לשימוש.
 
5. מסקנה: המדיח - אינו כלי בשרי או חלבי
 
העולה מכל הנ"ל: במדיח-כלים נעשה שימוש באבקת נקוי, המורכבת מחמרים כימיים חריפים, והיא מתערבת במים מיד עם כניסתה למדיח. האבקה פוגמת את המים בגופם ובעצמם, כך שלא ניתן להחזירם למצב שיהיו ראויים אפילו לשתית כלב. ממילא חשובים מים אלה לפגומים מעיקרם - וכל מה שבא במגע עמהם, הן שיירי אוכלין, הן הכלים עצמם, והן דפנות המדיח, הרי הם בולעים טעם פגום מעיקרו, שנפסל מאכילת כלב. לפיכך לא חל על המדיח לא שם כלי בשרי ולא שם כלי חלבי, עד כדי שיוכל לאסור להשתמש במדיח לצורך המין השני, אפילו לכתחילה.
 
ד. נ"ט בר נ"ט דהיתרא
 
ה"ר משה פיינשטיין זצ"ל כתב באגרות-משה (יו"ד ח"ב סי' כט) בענין מדיח כלים, דמעיקרא דדינא היה מקום להתיר להדיח כלי בשר ואחריהם כלי חלב, אפילו באותם המים, ואף שהמים היו בדרגת רתיחה. טעמו הוא, שיש במים פי ששים מהשומן הדבוק בכלים, וממילא אין במים טעם מממשותם של הבשר והשומן, שהרי התבטלו ברוב*5. הטעם הבלוע בכלים, הנפלט למים, אינו אוסר, משום שהוא "טעמא קלישתא", דהוי נותן טעם בר נותן טעם (נ"ט בר נ"ט) דהיתרא.
 
מכל מקום הרב פיינשטיין הורה שם למעשה, שלא להשתמש באותם המים, אלא להוציא את המים שהודחו בהם הכלים, ולהשתמש להדחה החדשה במים נקיים. כיון שממילא מדיחי הכלים הנפוצים כיום פולטים את המים החוצה, ומותירים בתוכם כלים יבשים לגמרי, ממילא לא יהיה מקום לאסור שימוש במדיח כלים לשני סוגי הכלים זה אחר זה.
 
באותה תשובה הוסיף הרב פיינשטיין:
 
וגם מהראוי שידיח (את המדיח גופו) במים אחרים, רותחים, קודם (לפני שטיפת-הכלים), אם יש לו פנאי לזה. וממילא, לפי מה שנתבאר, אין חלוק מה שהמדיח מרתיח את המים.
 
נמצאנו למדים מפסק זה, שאפילו ללא הגורם של נטל"פ, ניתן להשתמש במדיח לכלי בשר ואח"כ לשטיפת כלי חלב מלכתחילה, ובלבד שינקה את המדיח בין הדחה להדחה, ורצוי שירתיח בו מים בין ההדחות. מדבריו למדנו עוד, שהמדיח אינו נחשב לכלי ראשון העומד על האש, על אף שהוא מרתיח את המים שבתוכו.
 
סברה זו חשובה לענין השטיפה האחרונה של המכונה, הנעשית במים חמים ונקיים מסבון. בשלב זה שוב אין, לכאורה, נטל"פ. אולם אעפ"כ עדיין מבחינת הפליטה והבליעה יש כאן נ"ט בר נ"ט דהיתרא, דהיינו: התבשיל הבשרי נתן בכלי בו נתבשל טעם ראשון; טעם זה חזר ונפלט למים שבמדיח, וזהו טעם שני, ועדיין הכל מותר. הכלים החלביים בולעים איפוא טעם שני בלבד.
 
אמנם לדעת הרמ"א נ"ט בר נ"ט אסור גם כן לכתחילה, אך זהו דוקא בתערובת של אוכל חלבי ממש, אך בדידן אנו עוסקים בכלים בלבד, שמותר אף לכתחילה.
 
יתר על כן: גם הטעם הנבלע בשטיפה האחרונה הוא נטל"פ, שכן כבר בשטיפה הראשונה בלעו הכלים והדפנות מן הסבון, שפגם את טעם הבשר הבלוע בכלים. ממילא בשטיפה האחרונה נפלט מהכלים טעם בשרי פגום, שבודאי לכל הדעות אין בכוחו לאסור.
 
וכן פסק ה"ר עובדיה יוסף שליט"א בדבריו במדור "ממעין ההלכה", שנזכר לעיל:
 
אפילו לדעת הרמ"א - שאסור לגרום לכתחילה נ"ט בר נ"ט, ורק בדיעבד יש להתיר, וכן דעת רובי האחרונים - מכל מקום בנידוננו, שאינו כלי ראשון ממש, אלא רק עירוי מכלי ראשון, שאינו אוסר אלא כדי קליפה, יודה (הרמ"א) להתיר לכתחילה, שבודאי יש במים ששים כנגד הקליפה, כדמוכח מהרמ"א בהגה"ה סי' צה ס"ג, שבעירוי יש להקל, אם עירה מים שאינם של חלב או של בשר על כלי בשר וחלב, אפילו אם שומן דבוק בהם.
 
דברים אלו מתבססים על כך שהמים הזורמים במדיח נחשבים כעירוי מכלי ראשון,*6 ולכן נפסק לקולא אף לפי הרמ"א. אולם כאמור לעיל, אף אם נחשיב את המדיח כולו ככלי ראשון שעל האש, יש מקום להקל.
 
ה. בישול שיירי בשר וחלב במדיח
 
לפי הנ"ל שיירי הבשר והחלב שנותרו על גבי מסננת המדיח לאחר הדחת הכלים, הרי הם פגומים ונפסלו מאכילת כלב*7 ע"י אבקות-הסבון שנספגו בהם. ממילא בטל מהם שם אוכל, ואינם נחשבים עוד לבשר או לחלב. בכך ניצלים אנו מאיסור נוסף: בישול בשר וחלב יחדיו, דבר האסור מן התורה, ונלמד משילוש הפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו". ה"בשר" וה"חלב" שנותרו על מסננת המדיח שוב אינם בגדר בשר או חלב.
 
ראיה לכך יש להביא מעצם הבישול בכירה - שפעם מבשלים בתוכה בשר בכלי בשרי, ובהזדמנות אחרת חלב בכלי חלבי. כבר למדנו לעיל מדברי השו"ע (בענין השימוש באפר זה לצורך חפיפת הראש) שבשר וחלב נשפכים מכליהם ומתערבים באפר הכירה, ושם הם מתבשלים יחדיו. אף על פי כן אין בכך כל חשש איסור.
 
הטעם לכך הוא, שכל בישול שאינו מיוחד להנאה ולאכילה, אלא שהולך לאיבוד או לשריפה אינו נאסר. התורה אסרה רק בישול לאכילה ולהנאה. אם לא כן, יהא אסור לאבד בשר שנתערב בחלב ע"י שריפתו, שהרי בשריפתו נמצא מבשל בב"ח יחדיו. שמא תשיבני, הלא על כן נחשב בשר-בחלב להיות מן הנקברים, ולא מן הנשרפים (משנה תמורה ז,ד) - לא כן! הטעם לקבורה הוא הצורך לאבד את הדבר האסור בהנאה, אך השריפה הינה איבוד טוב עוד יותר, וכפי שנראה מדברי ר' יהודה במשנה שם (ז,ו), ורק משום שהנשרפים אפרם מותר, לא התירו חכמים שם לשרוף את הטעונים קבורה.
 
גם בנידון דידן, במדיח הכלים, הולכים שיירי האוכל שבו לאיבוד, וזורמים לביוב, או מושלכים לאשפה, ואין עליהם איסור בישול בשר בחלב.
 
ו. החשש למראית עין
 
בהלכות בשר וחלב פסק הרמ"א (פז,ג) שנהגו לעשות חלב משקדים, ומניחים בה בשר עוף, שאינו אסור אלא מדרבנן. אבל כשאוכלים בשר בהמה, יש להניח שקדים שלמים ליד החלב משום מראית העין. הש"ך והט"ז המליצו שם בשם המהרש"ל, שגם בעוף יש להניח שקדים ליד החלב-הצמחי, כיון שהרואה עלול לערבב בשר בהמה וחלב, ולהכשל ח"ו באיסור תורה. הרי לנו דוגמא, שחכמים אסרו אף דבר המותר מלכתחילה (חלב מן הצומח עם בשר), אלא אם-כן יעשו סימן היכר, מחשש שיכשלו באסור תורה.
 
גם בנדוננו יש להרהר: האם ידעו הכל להבחין בין סוגי מדיחים שונים? (ראה להלן בפרק ז, חילוק בין סוגי מדיחים שונים) האם יבינו הכל להבחין בין הדחת כלים במדיח (אבקת סבון חריפה) לבין שטיפת כלים בכיור אחד במים חמים (משחה או נוזל עדינים)? ואם אכן יש לחשוש להכשלה, חלילה, מהו סימן ההיכר שנוכל להניח בצד המדיח, כפי שאנו נדרשים לעשות לגבי חלב השקדים?
 
מאידך גיסא - לא שמענו שרבותינו האחרונים אסרו את השימוש בחלב סינטטי (להלבנת קפה, למשל) בסעודה בשרית! לא שמענו גזירה על אכילת "נקניקי סויה" (טבעול) עם גבינה!
 
האבחנה, מתי לחשוש ולגזור, ומתי לחשות ולהתיר, ניתנה לחכמים. ואולי נתון הדבר להחלטה האישית של המשתמשים בהתאם לנסיבות שבבתיהם. על כל פנים, נוכל איפוא להבין את המחמיר, שאינו משתמש באותו מדיח לבשר ולחלב.
 
ז. מסקנה: שימוש באותו מדיח לבשר ולחלב
 
יש לציין שהמסקנות המנויות להלן מתאימות אך ורק למדיחי כלים, שבהם האבקה מתערבת במים מיד עם כניסתם למדיח. הדבר בא למעט מדיחים, שבהם מתבצעת שטיפה ראשונית במים חמים ונקיים. באלו האחרונים נפלט מהכלים טעם בשר, כשעדיין אין הוא פגום, וכך הוא נבלע בדפנות המדיח. אמנם לאחר מכן אותו טעם נפגם ע"י הסבון בשטיפה הבאה, אולם אין בזה כדי להתיר, שהרי כל כלי שטעם טעם בשר והפך בכך להיות "כלי בשרי" יהיה עלינו לאמר שלאחר "מעת לעת" (24 שעות) נעשה הטעם הבלוע בו "אינו בן יומו", והרי הוא פגום, ואפשר יהיה לבשל בו לכתחילה תבשיל חלבי, וקיי"ל דצריך לכתחילה להגעילו.
 
מסקנותינו הן איפוא:
 
1. יש לנקות את הכלים מכל שיירי אוכלים, לפני הכנסתם למדיח, הן בהדחה של כלים חלביים והן של בשריים. הדבר אמור במיוחד לגבי שיירים גסים שלא יתנקזו לאחר מכן החוצה דרך צינור הפליטה, ועלולים להישאר על גבי המסננת. בדיעבד - אם לא ניקו - הכלים אינם נאסרים.
 
2. יש להשתמש מלכתחילה במגשים נפרדים, אחד המיועד רק לכלים חלביים, ואחד המיועד רק לכלים בשריים. החשש הוא שמא מתעכבים שיירי אוכל ושומנים בחריצים שבמגשים, ואינם נשטפים היטב, ועלולים לגרום לבעיה. הדבר נכון במיוחד לגבי המקום המיועד לסכו"ם (אג"מ, יו"ד ח"ב, סי' כח).*8 ואם מוכח להדיא, שלא מתעכבים שם שיירי אוכל, אין צורך אף במגשים נפרדים.
 
3. לאחר כל הדחת כלים יש לנקות את המסננת, ורק לאחר מכן להדיח את הכלים השניים.
 
4. ה"ר עובדיה יוסף שליט"א פסק: "אין שום ענין להחמיר לקנות שני מדיחי כלים, או להשתמש במדיח כלים רק לכלי בשר, או רק לכלי חלב"

© כל הזכויות שמורות לכושרות