הרב יהודה עמיחי
ט"ו בשבט חל בעיצומו של חורף, העצים בשלכת, העלים נשרו ויצרו מרבדי עלים חומים צהובים. העצים אינם חוגגים בט"ו בשבט, הם נראים חגיגיים יותר בט"ו באב. המשנה (ראש השנה פ"א ה"א) אומרת לנו שחמישה עשר בשבט הוא ראש השנה לאילן לדעת בית הלל, ואנו שואלים במה הוא ראש השנה? ראש השנה איננו יום הדין של האילנות, שהרי המשנה (ראש השנה פ"א מ"ב) אומרת שבארבעה פרקים העולם נידון ובעצרת – השישי בסיוון נידונים על פירות האילן, א"כ מהו ראש השנה לאילן שנקבע לט"ו בשבט ומה עלינו לעשות ביום זה?
לצורך תשובה על שאלה זו עלינו לחזור לט"ו בשבט לפני אלפיים שנה, בשנת ג' תש"ע (חל בשבת), מה היו עושים באותו היום בארץ ישראל כאשר בית המקדש היה קיים, כוהנים בדכנם ולויים בשירם וזמרם, ומגיע ליל ט"ו בשבט שהוא אחד מראשי השנים?
נראה שלאחר הקידוש וסעודת שבת ישב בעל הבית עם בני ביתו סביב לשלחנו המעוטר בפירות ארץ ישראל שגדלו בגינתו או שהחליף עם שכנו (באותו הזמן לא הובאו פירות שגדלו בטומאת ארץ העמים), והיה מספר להם בעניין היום ומצוותיו. תחילה הסביר להם שמצוות התלויות בארץ נותנות את הקדושה בחיי החומר, עובד אדמה אין פירושו להיות עבד לאדמה אלא עבד לקב"ה, והאדם עובד את אדמת הקודש ומקיים את המצוות התלויות בה. מכאן המשיך בעל הבית והסביר מהי אדמת הקודש? מהי ארץ ישראל?
כיצד הובטחה לאברהם אבינו ונתקדשה בכיבוש יהושע בן נון ולאחר מכן בטלה קדושתה הראשונה בגלל כיבושיו של נבוכדנצר, עד שלאחר שבעים שנה חזרו ישראל ובראשם עזרא ונחמיה ויישבו את הארץ ואז החלה הקדושה השנייה, שהיא קדושת ההתיישבות בארץ, דונם כאן ודונם שם קודשה ארץ ישראל בקדושה הקבועה וקיימת לעד. לאחר הקדמה זו המשיך בעל הבית והסביר לבני ביתו כיצד גידל את הפירות והירקות שהם רואים על השלחן, מה מרחק שמר בין הירקות השונים, בין הירק והתבואה.
הוסיף לספר בהתפלאות מרובה שבערוגה אחת (בגודל ששה טפחים על ששה טפחים) הצליח לגדל חמישה מיני זרעים, ובערוגה שיש לה טפח גובה הצליח לזרוע יג מינים. כמו כן הסביר להם שירקות שגדלו תחת הגפנים אסורים בהנאה ככלאי הכרם, והירקות שנמצאים על שולחנם והיין שהם שותים לא גדלו אחד בתחומו של השני אלא הרחיקו כדי עבודת הכרם.
על כן הפירות שהובאו לשלחן שבפניהם אין בהם כלל מפירות נטע רבעי, אלא הם פירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט של השנה הרביעית משעת הנטיעה והפרישו מהם תרומות ומעשרות. בעל הבית הסביר לבניו על הכהנים שמקבלים חלף עבודתם את התרומה הגדולה מאת כל איש מישראל, ויכולים לאכלה רק בקדושה ובטהרה, ואין לאכלה כל זמן שלא טבל הכהן והעריב שמשו. הלויים מקבלים חלף שמירתם את המקדש ושירתם מעשר מפירות כל יהודי, ואולם גם הם חייבים לתת עשירית ממעשרותיהם לכהן, ושאר ישראל צריכים להפריש מעשר שני ולאכלו בטהרה בירושלים עד זמן הביעור, כדי שיעלו ישראל לירושלים ללמוד תורה אצל הכהנים "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". כך האריך בעל הבית בכל המצוות התלויות בארץ והסבירם לבני ביתו. אשרי עין ראתה כל אלה.
לאחר כששים שנה (ג' אלפים תתכח) חרב הבית גלו ישראל ממקומם ופסקה חקלאות בישראל, שליטי הארץ לא נתנו ליהודים להיות בעלי נחלות בארץ והמעט שנשארו בארץ היו אריסים ועבדי אדונים זרים, מאותו הזמן המצוות התלויות בארץ נהפכו בעיקר לדרוש וקבל שכר ולדאבונינו לא למעשה.
בשובנו לאדמתנו עלינו לחזור לאותו ט"ו בשבט כפי שנהג אותו בעל הבית לפני כאלפיים שנה, בזמן שהמקדש היה קיים, להקדיש את היום למצוות התלויות בארץ. להביא פירות וירקות מארץ ישראל וללמד עליהם ודרכם הלכות כלאים, ערלה, תרומות ומעשרות כפי שהם נוהגים כיום וכפי שנהגו בזמן שבית המקדש היה קיים, ומתוך תפילה שנזכה לקיים את המצוות התלויות בארץ במהרה בימינו.
בשנה זו שנת השבע עלינו להתחזק בקניית פירות וירקות שהם מתוצרת של יהודים ששומרים שביעית, והפירות שלהם הם בקדושת שביעית, וכפי שכתב הרב קוק זצ"ל "המהדרים אשר לא ירצו להתנהג בהיתרים הנובעים מהנהגת היתר המכירה, אלא ירצו לשמור את השביעית במלואה". אכילת פירות וירקות הקדושים בקדושת שביעית מקדשת את המאכל והאוכל הישראלי, ומעלה אותו למעלות גבוהות יותר.
אם בכל שנה בליל ט"ו בשבט בעל הבית פרט בפני בני ביתו את הלכות התלויות בארץ בשנה זו הוא הוסיף עליהם את מצוות השביעית, מה מותר ומה אסור לעשות בשביעית. למרות שרוב הפירות והירקות של שבעת המינים הם עדיין מפירות שישית, אבל עבודות השדה כבר נוהגות ויש לדעת את הדרך ילכו בה. בכך עסקו לפני מאות שנים ואנו כשאנו חוזרים לאדמתנו נחזור להכרת והבנת המצוות התלויות בארץ.
כך מספר רבה של פונביז' ולאחר מכן רבה של ירושלים - הגאון האדר"ת זצ"ל (נפש דוד אות טו) על סדר יומו בט"ו בשבט:
ביום חמשה עשר בשבט, למדתי הלכות מעשר בספר הרמב"ם ובגמרא ראש השנה (יד ע"ב) והלאה, וחזרתי לחדש דבר מה כפי ערכי, ויהא חשוב כקיום המצוה במעשר אילן, והתפללתי לד' שיזכני באותה המצוה בפועל ממש מן התורה.
ומאז נראה לי, שמה שהראשונים קבעו יום זה ליום טוב, שלא לומר בו תחנון, הוא להזכירנו מצות הפרשת מעשר אילנות, וכדברי חז"ל על הפסוק שתי לבך למסלה דרך הלכת, עשי לך ציונים.
© כל הזכויות שמורות לכושרות