מידע והלכה » חגי ישראל » ט"ו בשבט » מהלכות המצוות התליות בארץ

מהלכות המצוות התליות בארץ

הרב מרדכי וולנוב

ט"ו בשבט מופיע לראשונה במקורותינו במשנה במסכת ראש השנה[1]: "ארבעה ראשי שנים הם.... באחד בשבט ראש השנה לאילן, דברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו". כשם שברוב מחלוקת בית שמאי ובית הלל הלכה כבית הלל, כך גם כאן נפסקה הלכה כבית הלל.

בגמרא[2] הקשו, מדוע דוקא חודש שבט הוא ראש השנה לאילנות. ר' אלעזר קובע, שהסיבה היא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. רש"י מבאר, שכאשר עברו רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות, אז מתחיל זמן חנטת הפירות[3].

מצאנו כמה הלכות הקשורות לט"ו בשבט, בענייני מעשרות, ערלה ורבעי, ולחלק מהשיטות, אף ביחס לשנת השמיטה.

מעשרות

כאשר באים לקיים מצוות הפרשת תרומות ומעשרות[4], חשוב מאד לדעת לאיזו שנה שייך הפרי שבכוונתנו לעשר.

ידיעה זו חשובה משתי סיבות:

  1. 1.      אסור להפריש מפירות של שנה אחת על פירות של שנה אחרת.
  2. 2.      יש שנים בהן מפרישים מעשר שני (שנים א,ב,ד,ה לשמיטה), ויש שנים בהן מפרישים מעשר עני (שנים ג,ו לשמיטה).

ט"ו בשבט הוא התאריך הקובע לאיזה שנה שייך הפרי. אם הפרי חנט קודם ט"ו בשבט, הרי הוא שייך לשנה שעברה. אם הפרי חנט אחרי ט"ו בשבט, הרי הוא שייך לשנה הנוכחית. לדוגמא: שנת תשע"ב היתה השנה הרביעית לשמיטה. פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט של שנה זו (תשע"ב) שייכים לשנת תשע"א, שנה ג' לשמיטה, ומפירות אלו מפרישים מעשר עני ולא מעשר שני. פירות שחנטו אחרי ט"ו בשבט של שנת תשע"ב, שייכים לשנת תשע"ב ומפרישים מהם מעשר שני.

 

ערלה

כידוע, כאשר נוטעים עץ מאכל, בשלוש השנים הראשונות פירותיו הם ערלה ואסורים באכילה. בשנה הרביעית, הפירות הם נטע רבעי ומותר לאוכלם בירושלים בקדושה או לחלל את קדושתם על כסף.

בגמרא[5] מבואר כיצד יש לחשב את שנות הערלה:

תנו רבנן: אחד הנוטע, אחד המבריך ואחד המרכיב, ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה, עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית. פחות משלשים יום לפני ראש השנה, לא עלתה לו שנה, ואסור לקיימן בשביעית.

חכמים קובעים, ששלושים יום בשנה נחשבים כשנה שלמה לעניין מניין שנות ערלה. דין נוסף הוא, שמניין השלושים יום אינו נמנה משעת הנטיעה אלא משעת הקליטה של הנטיעה בקרקע. למעשה, פסק השו"ע[6] שזמן הקליטה הוא ארבע עשרה יום.

לדוגמא: עץ שניטע לפני ט"ז באב, כיון שנשארו עדיין מ"ד[7] יום עד ר"ח תשרי (י"ד יום לקליטת הנטיעה ו-ל' יום להחשב שנה), עלתה לעץ שנה אחת ממניין שנות הערלה ומונים עוד שנתיים. אם ניטע העץ מיום ט"ז באב ואילך, מתחילים למנות את שנות הערלה רק מר"ח תשרי.

 

עד כאן ראינו איך מחשבים את שנות הערלה. אבל לכאורה מה הקשר לט"ו בשבט?

כפי שכבר ראינו, הפירות של השנה הרביעית נאכלים בקדושה בירושלים, או שמותרים באכילה בכל מקום על ידי חילול. ולכאורה, אם שנת תשע"ג היתה השנה הראשונה לחישוב שנות הערלה, פירות שחנטו בר"ח של שנת תשע"ו נחשבים לפירות השנה הרביעית ומותרים באכילה.

אלא שכאן נפסק להלכה6, שט"ו בשבט של השנה הרביעית הוא הקובע לאיזה שנה לשייך את הפרי. כלומר, פירות שחנטו לפני ט"ו בשבט של השנה הרביעית, שייכים לשנה השלישית ואסורים באכילה. פירות שחנטו אחרי ט"ו בשבט של השנה הרביעית, נידונים כפירות של השנה הרביעית והרי הם פירות נטע רבעי.

 

שמיטה

נחלקו הראשונים, האם גם בשנת השמיטה ראש השנה לאילנות הוא ט"ו בשבט, והוא הקובע איזה פרי יהיה קדוש בקדושת שביעית, או שמא בשנת השמיטה ר"ה לאילנות הוא תשרי, וכל הפירות שחנטו מ-א' תשרי הרי הם קדושים בקדושת שביעית.

לדעות שט"ו בשבט הוא הקובע, יש בדבר קולא וחומרא: קולא, בשנה השביעית כל הפירות שחנטו מתשרי ועד ט"ו בשבט אינם קדושים בקדושת שביעית, ורק הפירות שחנטו מט"ו בשבט הם קדושים. וחומרא, שכל הפירות שיחנטו עד ט"ו בשבט של השנה השמינית יהיו קדושים בקדושת שביעית.

הרמב"ם[8] קובע בפשיטות, שהזמן הקובע אם הפירות יהיו קדושים בקדושת שביעית הוא ראש השנה, וז"ל:

באחד בתשרי ר"ה לשמיטין וליובלות. פירות ששית שנכנסו לשביעית, אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ר"ה, הרי אלו מותרין, ואף על פי שאוסף אותם בשביעית, הרי הן כפירות ששית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ר"ה, הרי הן כפירות שביעית.

אולם השל"ה[9] כתב, שאף לעניין שביעית, ראש השנה לאילנות הוא ט"ו בשבט, וז"ל:

עוד הנני מודיע להציל מהטעות למעיין ברמב"ם (בפרק ד' מהלכות שביעית דין ט') שכתב, וז"ל: ב-א' תשרי ר"ה לשמיטין וליובלות. פירות שישית שנכנסו לשביעית, אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה, הרי אלו מותרים. האי ראש השנה, פירושו: ראש השנה שלהן, היינו ט"ו בשבט לאילנות, ולתבואה ראש השנה ממש. וכן מה שכתב בדין יג'... הכי פירושו: פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שמינית, אע"פ שנגמרו ונאספו אח"כ בסוף שנה שמינית, הרי הם כפירות שביעית.

גם מתוך דברי הערוך[10] ורבינו חננאל[11], נראה שדעתם כדעת השל"ה.

 

"כי האדם עץ השדה" 

אחר שראינו את ההשלכות ההלכתיות שיש לט"ו בשבט, עלינו לדון מבחינה רעיונית, מדוע האילנות זכו לראש שנה מיוחד משלהם, ראש השנה בו כל עץ נידון על עתידו מט"ו בשבט זה עד ט"ו בשבט הבא?

אחת התכונות המאפיינות רק את העץ, היא היכולת לחדור עמוק עמוק לקרקע, ומאידך לפרוץ מעל פני האדמה ולצמוח מעלה מעלה. וככל שהחדירה תהיה עמוקה יותר, כך יכולת הצמיחה תהיה גבוהה יותר. בנוסף, עץ האילן מאופיין בכך שגזעו אינו מתחלף כל שנה אלא רק פירותיו.

תכונות אלו של העץ יכולות להוות עבורנו לימוד ומשל לצמיחתו של האדם.

יש שיטות הגורסות כי "אכול ושתה כי מחר נמות". אין צורך לחפש ולהגיע למעמקי החיים, עדיף להשאיר את החיים ברמה רדודה ולחיות כבהמות השדה. הכוח המניע העיקרי הוא הכוח הבהמי. כלפי חוץ נראה שחיים אלו הם מעל פני הקרקע, אבל האמת היא, שחיים אלו הם חיים ריקים, משום שאין להם יניקה מהקרקע, וממילא אין עתיד לחיים אלו.

ניתן וראוי להסתכל על החיים במבט שונה. מטרתנו בעולמנו היא לחדור ליסוד הבריאה, ולהבין מה רצון ה' מבני האדם. ככל שההתבוננות תהיה עמוקה יותר, כך הצמיחה תהיה גבוהה יותר, וכגודל הצמיחה כך תגדל ההתרחקות מהארציות ותגדל הקרבה לרוחניות. חכמים רצו לגנוז את ספר קהלת, עד שהגיעו לפסוק האחרון שם נאמר "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". כל מטרתנו בעולם היא לפעול בחיים מתוך יראת שמים, שניתן להגיע אליה רק מתוך התבוננות עמוקה בסוד הבריאה.

בט"ו בשבט ירדו כבר רוב גשמי שנה. מים אלו הם הצורך החומרי של העץ, שבעזרתו יצמח העץ ויפרח. ביום זה נידון האילן, האם תהיה זו שנה של צמיחה או חס ושלום, שנה של כליה.

כאשר אנו בני האדם נתבונן בט"ו בשבט על העץ, נסתכל על עצמנו ונאמר, כשם שהעץ מקבל את צרכיו החומריים ויש ביכולתו לפרוח או לנבול, כך גם אנו, יש ביכולתנו להשתמש בצרכים החומריים כאמצעי לגדילה, או חס ושלום כמטרה לכלייה.



[1] מס' ראש השנה פ"א מ"א.

[2] ראש השנה יד' א'.

[3] ביחס להגדרת החנטה נחלקו הראשונים, האם הכוונה היא ליציאת פרי קטן, או שהכוונה לחנטה בעץ, קודם יציאת הפרי. 

[4] פירות לא מעושרים הם טבל ואסורים באכילה. מצוות הפרשת תרומות ומעשרות מורכבת מכמה הפרשות: תרומה גדולה, מעשר ראשון ללוי, תרומת מעשר, מעשר שני ומעשר עני. במאמר זה לא נעסוק בסדר ההפרשה, אלא רק בהפרשות שיש להם נפק"מ הלכתיות לט"ו בשבט.

[5] ראש השנה ט' ב'.

[6] יו"ד סי' רצד' סע' ד'.

[7] חודש אב הוא תמיד מלא, ונמצא שיש ט"ו יום מחודש אב, וחודש אלול הוא תמיד חסר, ונמצא שיש כ"ט יום מחודש אלול.

[8] הלכות שמיטה ויובל פ"ד ה"ט.

[9] שער האותיות אות ק.

[10] ערך: בנות שבע.

[11] ראש השנה טו' ב'.

© כל הזכויות שמורות לכושרות