חירות של יעוד

הרב דודי דודקביץ´

  מהי חירות באמת? 

בשנים האחרונות העולם עוסק רבות בשאלת החירות ובהשלכותיה. מהפכות הכיכרות של אומות המתעוררות ותובעות לעצמן חירות וסילוק השעבוד, מתוך שאיפה ורצון לזכות לעולם בו כל אחד חופשי לעשות כרצונו, בלי שום מגבלות וכפיה.

תפיסת מושג החירות בעם ישראל שונה לגמרי. זה אינו חופש ללא גבולות המבקש לאפשר לאדם לעשות ככל העולה על רוחו, אלא בדיוק להיפך, החירות האמיתית היא שחרור משעבוד שמטרתו היא לעשות משהו עם החירות הזו ובעצם, לקבל על עצמנו עול אחר. "עבדי הם" ולא עבדים לעבדים (בבא מציעא י' א').

זו השאלה המרחפת מעל יציאת מצרים: מה תעשו כשתצאו משם?

מבחינתנו התשובה ברורה: "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג' יב'). חג החירות מתחיל בפסח אך סיומו ושיאו הוא בחג השבועות - בחירות האמיתית של העוסק בתורה, "אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות" (אבות פ"ו מ"ב).

מה שחרוט על לבנו וחקוק בנו, הוא חירות מסוג אחר לגמרי. חירות ל-, חירות שיש בה יעד ברור לאן הולכים ולהיכן מתקדמים בהמשך. אין די במטרה וברצון להיות בן חורין מ-, להשתחרר משעבוד, ממשהו. כשאין יעד שאליו שאופים ומכוונים מעבר לעצם השחרור, אפשר ליפול למצב גרוע יותר, בו "עושר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה' יב'), והשחרור יכול להיות מסוכן לאדם או לאומה הדורשים חופש ותו לא, ואינם יודעים כיצד לחיות כבני חורים אמיתיים.

מתוך הבנה זו אנו פונים אל ליל הסדר, הפותח את עבודת החירות הזו שתימשך במשך שבעת השבועות הקרובים, מתוך ההבנה שכבר ביציאה לדרך אנו מבררים לעצמנו מאיפה באנו ולאן אנו הולכים.

   והגדת עד בלי די

בספר יצירה (פ"ה מ"ז) מובא שהחוש בגוף האדם השייך לחודש ניסן הוא חוש השׂיחה. עיקר העבודה במהלך החודש צריכה להיות מכוונת לבירור כח הדיבור, כפי שמבטא הדבר במצווה המיוחדת של סיפור יציאת מצרים העומדת במרכזו של החודש.

"והגדת לבנך". שומע אני מראש חודש? תלמוד לומר: "ביום ההוא". אי "ביום ההוא", יכול מבעוד יום? תלמוד לומר: "בעבור זה", בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך (מכילתא פר' בא פרשה יז').

במכילתא יש הוה אמינא שכבר מראש חודש חלה מצוות "והגדת לבנך". אפשר שעל כך מבוסס המנהג שמזכיר הרמ"א (או"ח סי' תל' סע' א') לקרוא חלק מההגדה בשבת הגדול. אמנם הגר"א ביטל מנהג זה, הואיל ורק בליל הסדר שייכת מצוות "והגדת", אך ה"פני מנחם" מגור מחדד לאור דרשת חז"ל "אם שמוע תשמע" - "אם שמוע בישן, תשמע בחדש" (ברכות מ' א'), כי החידוש בהגדה הוא בתובנות המתחדשות בכל שנה, ואף שההגדה מוכרת וידועה משנים עברו, המפגש המחודש איתה, הדרך שבה נחווה ונתחבר אל הדברים, הם הגורמים המשמעותיים שנדרשת אליהם הכנה מוקדמת, לפחות משבת הגדול.

  לילה של דיבורים

חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה (שו"ע או"ח סי' תפא' סע' ב')

אם בדרך כלל המליצו חז"ל להרבות בשתיקה ולמעט בשיחה, הן כחלק מדרך קניין התורה והן כרצון להיות שייך לאלו האומרים מעט ועושים הרבה, הרי שליל הסדר נסוב סביב מצווה שעניינה הוא ההפלגה בדיבור והריבוי בסיפור אל תוך הלילה, עד שתאחזנו שינה, כפי שנפסק בשולחן ערוך.

בגלות כמו באבלות, ניטל כח הדיבור מן האדם ומעם ישראל כולו - "ישב בדד וידום כי נטל עליו" (איכה ג' כח'). לא בכדי, בגלות הראשונה במצרים אנו פוגשים את משה רבינו, מנהיגו ולבו של הדור, שהוא כבד פה וכבד לשון, ובעצם, כח הדיבור כולו נמצא בגלות.

הקושי להתבטא הקיים באדם, חוסר יכולתו להוציא החוצה את אשר הוא חש בתוכו, עלול להתנקז אל הצוואר הצר ולגרום לכאבי גרון או לכאבים בעורף. אלו ישראל שהם "עם קשה עורף" כשלא מופיעים בצורתם הראויה, עד לשעה שמתגלה ביציאת מצרים הציווי של "והגדת", המורה לנו שאפשר, שצריך ושחובה עלינו לדבר ולהרבות בכך, ואדרבה: "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור" (מס' פסחים פ"י מ"ה), ואז "אדברה וירווח לי" (איוב לב' כ').

  לחוות בעצמו

באותה משנה במסכת פסחים (פ"י מ"ה), מופיעה חובה נוספת כהשלמה לחובת האמירה: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יש מהראשונים הגורסים כי החובה היא "להראות את עצמו" (נוסח ההגדה לרמב"ם), אך לשם כך אי אפשר ואסור להסתפק בהצגות ובהדגמות בלבד.

התרגום מתרגם את "והגדת לבנך" כ"ותחוי לברך", במשמעות הפשוטה של אמירה, ואפשר שגם מלשון חוויה. האדם נבחן האם הוא מרגיש את חווית היציאה מגלות מצרים, האם כשהוא קורא את ההגדה זה "תחוי", זה נעשה בצורה חיה ועוצמתית, או שזו אמירה חיצונית וציטוט של סיפורים מן העבר. מי שלא יצליח להרגיש שהוא נמצא במצרים, דוקא עם כל הקושי כיום לצייר בדמיוננו מהי גלות, לא יוכל לחוות באופן אמיתי את "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

  לירושלים ובחזרה

בתרגום יונתן בן עוזיאל אנו למדים על מה שעבר על בני ישראל באותו לילה מיוחד של יציאת מצרים, בלילה בו "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות יט' ד'):

אתון חמיתון מה די עבדית למצראי [אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים] וטענית יתכון על עננין הי כעל גדפי נשרין מן פילוסין [והרמתי אתכם על ענני ה' כעל כנפי נשרים מרעמסס] ואובילית יתכון לאתר בית מוקדשא, למעבד תמן פסחא [ולקחתי אתכם למקום בית המקדש להקריב שם קרבן פסח] ובההוא לילה אתיבית יתכון לפילוסין [ובאותו הלילה החזרתי אתכם בחזרה למצרים]

באותו לילה, לאחר שחיטת קרבן הפסח במצרים, לוקח אותנו הקב"ה על ענני שמיא הישר אל בית המקדש להקרבת או לאכילת קורבן הפסח, ועוד באותן שעות אנו חוזרים למצרים.

טיול שכזה אינו נעשה סתם. הוא בא לבטא ולברר את התכלית של הכל, להזכיר את ה"והבאתי", להציב בצורה ברורה את היעד והיעוד, כדי שלא ניפול לחירות ולשחרור ממשהו, בלי לעבור לשלב הבא שאליו מוכרחים להמשיך. לא לעצור ב"והצלתי" אלא לחיות את כל חמש לשונות הגאולה.

אבל אחרי הכל צריך לחזור בחזרה למצרים, כדי שאת הדרך עצמה נעשה בכוחות עצמנו, בצורה אמיתית ושלמה, כמו התינוק הלומד את כל התורה במעי אמו, וביציאתו משם משכיחים ממנו את הכל על מנת שיחזור ללמוד מחדש את הדברים ביגיעתו ובעמלו שלו. גם ללקיחה שהקב"ה לוקח אותנו אליו, צריכים ישראל להקדים את הלקיחה שלהם, הנעשית כבר בעשור לחודש: "ולקח הוא ושכנו הקרוב אליו".

ובליל הסדר אנו כורכים יחד את המרור, שיזכיר לנו את השעבוד ואת העבר, ומצרפים עמו את המצה, סמלה של הגאולה העתידה, ואוכלים הכל עם הפסח, הסייעתא דשמיא של רבש"ע הפוסח ומדלג. וכוללם יחד.

    יכול מראש חודש?

בראש חודש ניסן שומע עם ישראל בפעם הראשונה מה נדרש מאתנו על מנת להיות שותפים בגאולה: "דבר אל בני ישראל ויקחו שה לבית אבות שה לבית" (שמות יב' ג'). גם אנחנו צריכים לסייע בגאולה הזו, וכדוגמתה גם בגאולה האחרונה: "עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת: כל מי שפעל עם א-ל, יבוא ויטול את שכרו" (תנחומא פר' אמור). על גבי ומתוך הרצון להיגאל, מתחיל עם ישראל כבר מבעוד יום לפעול פעולה ממשית בעזיבת התרבות הקודמת, בהתנתקות מהתרבות המצרית וביציאה לדרך אל השחרור הפנימי האמיתי, ומכוח הסיוע מלמטה מופיעה ההשפעה הגדולה מלמעלה.

חירות אמיתית מאפשרת לקיים את "והגדת לבנך" בצורה מלאה ונכונה, כאשר האדם חווה בעצמו את הדבר, כשהוא רואה את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים, וממילא הוא מראה את עצמו כך. אי אפשר להראות ולספר זאת לבנים בלי שהאדם בעצמו יעבור את התהליך הזה.

לתפוס את המרור ולזכור מאין באת, ולכרוך אותו עם המצה והגאולה, יחד עם הסייעתא דשמיא המלווה אותנו תמיד, ולצאת לדרך עם העננים שלוקחים אותנו למפגש עם העתיד השלם שלנו.

  לספר בצורה שונה

שני חלקים יש בסיפור יציאת מצרים. אנו פותחים במגיד, הנאמר עד חצות הלילה לפני האפיקומן, כחלק מבירור החוויה שעם ישראל עובר בלילה זה.

אבל אנחנו לא עוצרים כאן.

בסיום ליל הסדר קוראים את מגילת שיר השירים וממשיכים לספר ביציאת מצרים אל תוך הלילה. אך יש לשים לב להבדל משמעותי: הסיפור וההגדה שזמנם הוא עד חצות הלילה מתמקד בשאלה של "מה היה?", ואילו חציו השני של הלילה צריך לבוא כהמשך וכהשלמה לכך, כשהדגש הוא על החיבור והשיתוף שבין הדוד לבין הרעיה, בדומה לשיר השירים.

כאן הסיפור ביציאת מצרים נעשה כתפילה, כבקשה וכחזון, מתוך רצון לחיבור שלם וגלוי בין ישראל לבין קודשא בריך הוא, המשתוקקים ומצפים לגאולה השלמה בקרוב.