לחנך מתוך חופש
מה אומרים הבנים?
כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד, שאינו יודע לשאול.
מי "יצר" את הבנים הללו, מי ילד או גידל אותם?
כאשר מתבוננים במקורות הפסוקים, מתקבלת תמונה שונה לחלוטין מזו שמשרטט בעל ההגדה.
לפי סדר הופעתם בתורה, הראשון הוא הבן הרשע, השואל (שמות יב' כו'): "מה העבודה הזאת לכם?". האם באמת כוונת הפסוק היא, שהבן ישאל בהתרסה: מה צורך בעבודה זו?
פשט הפסוקים אינו מורה על כך. בפסוק הקודם (שם פס' כה') נאמר: "והיה כי תבואו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דיבר, ושמרתם את העבודה הזאת". הכינוי "עבודה" מופיע אם כן כמה מילים לפני שאלת הבן. בעקבות זאת יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם.
אם מוסיפים ולומדים את פשטי הפסוקים, מגלים את העצמאות של משה רבינו בהבאת דבר ה' אל העם.
בפרק יב', "החודש הזה לכם ראש חודשים". בעשרים הפסוקים הראשונים של הפרק נידונים שני עניינים:
הראשון, "פסח מצרים", לקיחת שה לבית אבות, שה לבית, שחיטתו בחבורה, אכילתו צלי אש, בחפזון וכו'.
השני, הציווי לדורות, עוסק אך ורק באכילת המצה ובהשבתת השאור והחמץ.
בהמשך, מפסוק כא', אנו קוראים את דברי משה רבינו: "משכו וקחו לכם צאן וכו'", זו היא חזרה על הציווי של פסח מצרים.
בפסוקים כד', כה', ממשיך משה עצמו את הציווי לפסח דורות, "ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך... והיה כי תבואו אל הארץ וכו'".
כאילו מיוזמתו, פורש משה רבינו את הציווי להקרבת הפסח לדורות, ושם הוא מוסיף את שאלת הבנים: "מה העבודה הזאת לכם?", כלומר: עבודת הקרבת קרבן הפסח.
רק בפסוק מג' אנו מקבלים את ההסכמה האלוקית לדברי משה רבינו: "ויאמר ה' אל משה ואהרון: זאת חוקת הפסח וכו'", דהיינו, קרבן פסח לדורות.
ומתי מצווה משה רבינו על מצה לדורות?
רק בפרק יג', בפרשת "קדש", שם הוא מקבל את הציווי על קדושת הבכור. ובמקום לצוות את ישראל על כך, הוא בוחר להסיט את הדברים לחובת אכילת מצוֹת ואיסור החמץ.
רק בהמשך פרק יג', בפרשת "והיה כי יביאך", הוא חוזר ומצווה על קדושת הבכורות.
מהו הסדר הנכון?
אם כן, יש צורך "לעשות סדר":
הקב"ה מצווה בראשונה, על קרבן פסח במצרים, ועל חמץ ומצה לדורות.
משה רבינו כאילו מסיט את הציווי, ומצוה על קרבן הפסח לדורות.
רק לאחר היציאה ממצרים, הקב"ה מאשר את דברי משה על פסח לדורות, ומוסיף לצוות את משה על קדושת פטר רחם.
ושוב, משה רבינו חוזר ומצווה על חמץ ומצה, ורק אח"כ, על קדושת הבכור.
לפי סידורו של הקב"ה, מדובר על שלושה ציווים לדורות:
הראשון, חמץ ומצה.
השני, קרבן פסח.
והשלישי, פטר רחם.
לפי סידורו של משה רבינו, מופיעים שלשת הציוויים, אבל בסדר שונה:
הראשון, קרבן פסח.
השני, חמץ ומצה.
והשלישי, פטר רחם.
בדבריו של משה רבינו, הוא משלב את שאלותיהם של הבנים:
בקרבן הפסח הוא מוסיף: "כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבודה הזאת לכם וכו'".
בציווי על חמץ ומצה הוא מוסיף: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר וכו'".
ובפטר רחם הוא מוסיף: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר, מה זאת וכו'".
החופש לשנות
מה מסיקים מכאן חכמים, ובראשם בעל ה"הגדה של פסח"?
המסקנה היא, הבאת דבר ה' אל העם חייבת להיעשות מתוך חופש אנושי. הקב"ה נותן למשה ציוויים לפי דרכו של הקב"ה. כאשר משה רבינו מגיש את הציוויים לעם, הוא מביאם בסדר שונה, ובתוספת של הסברים, המיועדים לבנים הממשיכים.
בעל ההגדה, מתוך התחברות עם הדורות הבאים, שנים רבות לאחר דור יוצאי מצרים, מביא אף הוא את דברי התורה, מתוך מבט חופשי על התורה ועל הדור, ומחלק את דברי התורה הללו, לשלשה בנים שהיו אז, וממשיכים עד היום.
בעל ההגדה מוסיף ומביא את הבן הרביעי, להשלמת תמונת הבנים, מדברי משה רבינו בספר דברים (ו' כ'): "כי ישאלך בנך מחר וכו'".
השאלה שם איננה מתייחסת דוקא למצוות הפסח, אלא היא שאלה כוללת על שמירת תורה ומצוות, "מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם".
יש להוסיף, שאצל משה רבינו אנו מוצאים עוד מקרים בהם קיבל דבר ה', אך הגיש אותו לעם ישראל מתוך צירוף של דעתו.
כך היה במעמד הר סיני, שם "הוסיף משה רבינו יום אחד מדעתו" ולמעשה דחה את מעמד הר סיני ביום אחד, ו"הסכים הקב"ה על ידו" (שבת פז' א').
באותה גמרא במסכת שבת, מזכירים חכמים עוד שני דברים שעשה משה מדעתו: פירש מן האשה ושבר את הלוחות.
שבירת הלוחות, בעת אשר ירד מהר סיני ובידו שני לוחות הברית וראה את העגל והמחולות, מחליט משה רבינו, מדעתו, לשבור את הלוחות. ואף בזאת הסכים הקב"ה על ידו, ואמר לו: אשר שברת, יישר כחך ששיברת!
אם כן, כאשר הננו לומדים את פשר החלוקה לארבעה בנים, נדע, שהחינוך לתורה בא מתוך התחברות עימה, והגשתה אלינו בחשיבה רחבה וחופשית.
כאשר ברור לנו שצורה מסויימת של הצגת דברי התורה תועיל להוסיף אהבה ויראה, גם אם נביא את הפסוקים שלא כפשוטם, אלא בדרך דרוש חופשי, יש היתר לכך, ובתנאי שכל מעשינו יהיו לשם שמים!
© כל הזכויות שמורות לכושרות
