25. דם בביצים

דם שנמצא בביצים הוא דם האיברים, ואיסורו איסור "לא תעשה". אם ידוע בבירור שאין הביצה מופרית על ידי זכר (כגון שהייתה התרנגולת כלואה בלול סגור, ואין בו תרנגולים, כדרך שמגדלים תרנגולות במשקים כיום), ונמצא דם בביצה, מוריד את טיפת הדם, והביצה מותרת. נתבשלה הביצה, ונמצא בה דם אחרי הבישול, נוטל את הדם ומסביב לו כדי נטילה, היינו כעובי אצבע, והשאר מותר. 

הייתה הביצה מופרית, ודגרה תרנגולת עליה ונוצרה בה טיפת דם, שהיא תחילת ריקום אפרוח, דם זה אסור, ואוסר את כל הביצה. כל ביצה שנמצא בה דם, ואין ודאות גמורה שלא יכלה התרנגולת לבוא במגע עם תרנגול, חוששים שמא נוצר הדם על ידי דגירה, ואין הבדל אם נמצא הדם בחלמון או בחלבון. אם הביצה טרייה והוטלה בו ביום, וברור שאין הדם תחילת ריקום אפרוח, גם אז אוסרים אותה משום גזרה. 

ביצה מופרית יחידה, שנתבשלה בתוך תבשיל, ונמצא בה דם, אוסרת את התבשיל עד פי 60 מנפח הביצה, וגם את הכלי. אבל אם נתבשלו ביצים אחרות עמה, בטלה ביצה זו האסורה משום דם בשתי ביצים אחרות כשרות, ומשליך את הביצה האסורה, ושאר הביצים עם התבשיל והכלי מותרים. ולמה אני אומר כך? מפני שנחלקו חכמים מהיכן מתחיל האפרוח להירקם: יש אומרים מן החלמון, ודם הנמצא בחלבון אינו דם האוסר את כל הביצה, ויש אומרים מן החלבון, ודם הנמצא בחלמון אינו אוסר את הביצה. ואין כאן איסור ודאי, ומין במינו בטל ברוב מן התורה, ואינו צריך ביטול ב-60 כי אם מדרבנן. ולכן הקלו בדם ביצה שנתבשלה עם ביצים מותרות, כיוון שהביצה עם הדם היא רק ספק איסור. (הסבר דין ביטול ראה בסעיפים 32-31). אבל ביצה שהיא ודאי אסורה, כגון ביצת עוף טמא, אינה בטלה כי אם בשישים ואחת. ומחמירים עליה יותר משאר איסורים שבטלים בשישים, מפני שיש ביצים גדולות וקטנות, וייתכן שהיא גדולה והשאר קטנות, ואין נפחן של שישים הביצים המותרות פי שישים מנפח הביצה האסורה. 

נמצא דם בביצה על הקשר, שהוא החלק העכור שבחלבון המחבר את החלבון והחלמון, והתפשט הדם גם על החלבון וגם על החלמון, יש להחמיר ולהצריך ביטול בשישים ואחת, שקרוב לוודאי שזה דם ריקום אפרוח. 

26. האיסור מדאורייתא ומדרבנן

כתוב בתורה שלוש פעמים "לא תבשל גדי בחלב אמו", וקיבלו חז"ל, שפעם אחת נכתב לאסור לבשל בשר בחלב, ופעם אחת נכתב לאסור באכילה את המבשיל (בין אם בישל הוא, ובין אם בישל אדם אחר, ואפילו אם נתבשל מעצמו באונס, שנפל שלא במתכוון בשר לתוך חלב או חלב על בשר). ופעם שלישית נכתב לאסור בהנאה כל בשר שנתבשל בחלב. 

אין איסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה. אבל בשר חיה ועוף אין איסורם מן התורה, כי אם מדרבנן, והם לא גזרו אלא על אכילתם עם חלב, ולא גזרו לא על הבישול ולא על ההנאה. 

בשר בהמה טמאה בחלב של טהורה או בשר בהמה טהורה בחלב של טמאה - אלה אסורים באכילה מן התורה בגלל איסור בהמה טמאה, אבל אין בהם לא איסור בישול ולא איסור הנאה, וגם מדרבנן לא גזרו בזה כלל. 

כל בשר וחלב שנתערבו שלא על ידי בישול ונתנו טעם זה בזה, אין איסורם מן התורה אלא מדרבנן, ולא גזרו אלא על אכילתם ולא על הנאתם, וגם לא אסרו לערב אותם כשאינו מבשל בזה. 

טיגון בשר בחמאה אין דינו כבישול ומותר בהנאה (יש חולקים ומחמירים, אך נוהגים להקל בהפסד מרובה). צלייה דינה כבישול, ואסורה בהנאה. 

27. איזהו חום המבשל?

בישל בשר על האש והוריד את הקדרה מעל האש ונשפך לתוכה חלב [ולהפך], אם הייתה הקדרה חמה כדי שידו של אדם תסלוד מן החום, או כדי שכרסו של תינוק בן יומו תהא נכווית בו, יש בה כדי לבשל, והבשר והחלב אסורים באכילה ובהנאה. שיעור חום זה הוא 54--49 מעלות סלציוס, לפי הוראת הרצ"פ פרנק זצ"ל. 

כל זה כאשר הכלי התחתון היה חם, ודבר קר נפל לתוך קדרה חמה. שבמקרה כזה חום התחתון גובר ומבשל. אבל אם נפל דבר חם לתוך כלי קר, אין הוא מבשל, אלא מבליע אחד בשני רק כדי קליפה, ואיסורו מדרבנן. (כדי קליפה: החלק החיצוני של הדבר. דבר שנאסר כדי קליפה יש לקלף את החלק החיצוני שנאסר). 
לדוגמה: חתיכת בשר חם שנפלה לתוך דייסה חלבית קרה, יש לקלף את הבשר מכל צדדיו, וכן לסלק מן הדייסה כל מה שנגע בבשר. 
כמו כן אם עירה חלב מכלי ראשון שנתבשל בו על האש על בשר, כל זמן שלא נפסק הקילוח, מבשל עירוי זה כדי קליפה, ואסור מן התורה. 

חום כלי שני, והוא הכלי שהעבירו לתוכו מתוך הכלי שעמד על האש, אינו מבשל ואינו מבליע ומפליט. ומכל מקום, שלא בהפסד מרובה יש לחוש לדברי האוסרים גם בזה כדי קליפה מדרבנן. 

28. מלוח, כבוש וחריף

אמרו חכמים:

"מלוח כרותח וכבוש כמבושל".

"מלוח כרותח" פירושו שאם היה הבשר מלוח, ונפל עליו חלב, אף על פי שהיו שניהם קרים, בין שהמלוח למטה ובין שהתפל למטה, דינם כרותח, ובולעים זה מזה כאילו נתבשלו זה בזה. וכן בשר וגבינה מלוחה הנוגעים זה בזה, גם הם כאילו נתבשלו, ואסורים מדרבנן. יש בדין זה חילוקי דינים רבים, אם היה אחד לח או שניהם לחים, אחד מלוח או שניהם מלוחים, ואם היו שמנים או כחושים, ויש לשאול בזה שאלת חכם. 

"כבוש כמבושל": אם היה בשר כנוס בתוך חלב 24 שעות מעת לעת, נתנו טעם זה בזה כאילו נתבשלו יחד, ועל כן נאסרו, ואפילו הם צוננים. וגם זה איסורו באכילה בלבד, כיוון שהוא מדרבנן. 

חתך בשר בסכין של חלב, אם היה הסכין נקי, והכול צונן, אין המאכל נאסר, ואת הסכין רוחץ ודיו, לפי שאין הצונן בולע ומבליע. היה הדבר הנחתך חם, או שהיה חריף או מלוה, ייתכן שהוא בולע ומבליע. על כן אם חתך בסכין של חלב נקניק מלוח או חריף, גם אם היה הנקניק צונן, ישאל שאלת חכם. וכן אם חתך בצל בסכין של חלב, בלע הבצל מטעם החלב שבסכין, ואסור לאכול אותו עם בשר. 

29. נותן טעם לשבח ולפגם

קדרה שבישל בה בשר וחזר ובישל בה חלב [ולהפך], אף על פי שהייתה הקדרה נקייה בשעה שבישל בה בשנייה, נאסרה הקדרה ונאסר התבשיל השני. שכל תבשיל מבליע מטעמו לתוך דפנות הקדרה, ונמצאה הקדרה ספוגה טעם בשר, ופולטת את מה שבלעה לתוך החלב בשעה שהוא מתבשל בה בשנייה. איסור זה הוא איסור של תורה, כיוון שעל ידי בישול הוא בא. 

כלל גדול הוא בתערובת איסור, שכל הנותן טעם לשבח אוסר, והנותן טעם לפגם אינו אוסר, שהרי אינו נהנה מן האיסור. 

בישל בקדרה, ועמדה הקדרה כשטעם התבשיל הראשון בלוע בתוך דפנותיה, משתמר בה הטעם הבלוע בטובו ובשבחו לא יותר מאשר 24 שעות. כלי זה, שבישלו בו בו-ביום, נקרא כלי בן יומו, והטעם הבלוע בו נותן טעם לשבח בדבר שיתבשל בקדרה, אבל אם שהתה הקדרה יותר מ- 24שעות, הרי היא כלי שאינו בן יומו, והטעם הבלוע בה נותן טעם לפגם בדבר שיתבשל בקדרה. 
לכן: בישל בשר בקדרה, ותוך 24 שעות בישל בה חלב, נאסרת הקדרה, שהרי בלעה מן הבשר ומן החלב; ונאסר החלב, שכן בלע משבח של בשר. 
אבל אם שהתה הקדרה 24 שעות לאחר בישול הבשר, הקדרה נאסרת, שכן בלעה בשר וחלב; אבל החלב, שבלע טעם פגום מכלי שאינו בן יומו, מותר בדיעבד. 

אם בישל בפעם השנייה דבר חריף, אי אפשר להקל מטעם זה של נותן טעם לפגם גם בדיעבד, שהדבר החריף הופך את הטעם הפגום ומשביח אותו. ומה נחשב חריף? פלפל, בצל, צנון, לימון וכדומה. 

כל היתרו של נותן טעם לפגם הוא רק בדיעבד. אבל לכתחילה אסור לבשל בכלי של איסור כשאינו בן יומו, כיוון שכל נותן טעם לפגם אסור לכתחילה. 

הכניס חלב לתוך קדרה של בשר, אף שהייתה בת יומה, והשהה את החלב בקדרה 24 שעות, נאסרה הקדרה מבליעת החלב, שהרי "כבוש כמבושל". אבל החלב לא נאסר, שהרי אין הקדרה נותנת טעם הבשר שבדפנותיה בחלב אלא לאחר 24 שעות, ובינתיים נפגם טעם הבשר הבלוע, ואינו אוסר. 

30. הרחקות בין בשר לחלב

ידוע ומפורסם בישראל, שמרחיקים בין בשר לחלב הרחקה יתרה, ואין אוכלים בשר עם חלבבסעודה אחת גם כשאינם מעורבים.

האוכל בשר בסעודה אינו אוכל חלב עד שיברך ברכה אחרונה ויסלק את הכלים מלפניו. ונהגו רוב ישראל לחכות שש שעות, ואחר כך יאכל חלב בסעודה אחרת. חולה הזקוק לכך אינו מחכה אחרי ברכה וסילוק כי אם שעה אחת. 

אכל חלב, ורוצה לאכול בשר, אינו צריך לא סילוק ולא ברכה, כי אם הדחת פיו וקינוח במאכל, ואוכל בשר בלי שיחכה כלום, ויש נוהגים על פי הזוהר, גם בזה סילוק וברכה. 

גבינה קשה מיושנת, בת שישה חודשים, דינה לעניין זה כבשר, שגם אחריה נהגו לחכות שש שעות כדי לאכול בשר. 

עוד ציוו חז"ל, שלא יאכלו שני אנשים המכירים זה את זה על שולחן אחד זה בשר וזה חלב, שמא ישכחו ויאכלו זה ממאכלו של זה. ואם מניחים ביניהם על השולחן דבר מה להיכר שלא ישכחו, מותרים. 

עוד נהגו לעשות סימן בכלים של הלב שלא יחליפו אותם בשל בשר. ואסור לחתוך לתם בסכין של בשר כדי לאכול בחלב או לחתוך לחם בסכין של חלב כדי לאכול בבשר. וכן נהגו ליחד כלי מלח לבשר ולחלב. 

אסרו חז"ל לאפות לחם בחלב או בשומן של בשר, שמא ישכח ויאכל אותו שלא במינו, ואם אפה, כל הלחם אסור אפילו במינו. אם עשה לו צורה מיוחדת, מותר, לפי שיש לו היכר. 

אם בישל מאכל סתמי בסיר חלבי, ורוצה לאכול אותו עם בשר [או להפך], יש הבדל בדין אם היה הסיר בן יומו (שבישלו בו חלב תוך 24 שעות) או שלא היה בן יומו (שבישלו בו לאחרונה לפני 24 שעות): 
היה הסיר בן יומו, אסור לכתחילה לאכול את המאכל הסתמי עם בשר. 
לא היה הסיר בן יומו, מותר לאכול את התבשיל עם בשר, אבל אסור לבשל לכתחילה כדי לאכלו עם בשר. 
לאכול את המאכל הסתמי בארוחה בשרית, ולא יחד עם בשר, מותר תמיד. 

31. עקרונות

מדין תורה איסור שנפל לתוך היתר ונתערב בו עד שאינו ניכר, ואי אפשר להפריד את האיסור מן ההיתר - בטל האיסור המועט ברוב היתר, והפך גם הוא להיתר, שאנו רואים את האיסור וההיתר המעורבים כדבר אחד, והתורה אמרה "אחרי רבים להטות"; כלומר: תקבע את דין כולו אחרי רובו ואם אפשר להפריד בין ההיתר לאיסור, אין האיסור בטל. 

נתן האיסור טעם בהיתר, גם אם הוציא את האיסור, כל עוד טעמו ניכר בדבר המותר, נאסר גם המותר מדין תורה. "טעם כעיקר - דאורייתא", ושיערו חכמים שרוב המאכלים אינם נותנים טעם בכמות העולה עליהם פי שישים, ולכן קבעו מידה אחידה לעניין ביטול דבר האסור, שההיתר יהיה פי 60 מהאיסור. 

כל זה לעניין איסור. אבל לעניין עונש - אינו לוקה ואינו חייב כרת ולא קרבן עד שיאכל את ממשו של האיסור. 

בסוגי התערובות של איסור והיתר אנחנו מבחינים הבחנות אלה: 
מין במינו: שני דברים דומים, שהאחד אסור והאחד מותר. לדוגמה: בשר טרף שנתערב בבשר כשר, במקרה כזה אין מעבר טעם, שהרי הטעם של שניהם שווה. 

מין בשאינו מינו: שני מינים שונים שנתערבו, ויתכן שהאסור ייתן טעם במותר. 
כאן אנו מבדילים בין - 
יבש ביבש 
לבין יבש בלח או לח בלח. 
יבש אינו גורם למעבר טעם לדבר יבש, אבל אם אחד משני המתערבים לח, או אם שניהם לחים, יש מעבר טעם. 

32. ביטול ברוב ובשישים

נתערבו איסור והיתר מין במינו, כיוון שאין כאן מעבר טעם, מדין תורה בטל האיסור ברוב היתר הנמצא אתו. 

נתערבו מין באינו מינו, היה אחד המינים לח, או שניהם לחים, יש מעבר טעם, ולכן צריך מדין תורה 60 כדי לבטל את האיסור. היו שניהם יבשים, אין כאן מעבר טעם, האיסור בטל ברוב מדין תורה. בישלו את התערובת, יש מעבר טעם, חזר האיסור וניעור, ויש צורך שיהיה בהיתר כמות פי 60 מהאיסור כדי לבטלו. תערובת זו דינה מיוחד: כל עוד לא בישלוה, בטל האיסור ברוב. בישלוה, חזר האיסור וניעור, וצריך 60 לבטלם כדי שלא יטעו ויבשלו ויאסרו את התערובת, אסרו חכמים גם תערובת של יבש ביבש, מין בשאינו מינו, בשישים, כדי שלא יחשבו שהיא מותרת לחלוטין, ויבשלוה, ותאסר. 

נמצא לפי דין תורה: כל איסור שנתערב יבש ביבש, בטל ברוב, וכל איסור שנתערב מין במינו, בטל ברוב, כיוון שבשני אלה אין האיסור נותן טעם בהיתר. נתערב איסור בהיתר, מין בשאינו מינו, לוש - יש מעבר טעם, וצריך בהיתר פי 60 מן האיסור כדי לבטלו. 

מדרבנן גזרו שתי גזרות: 
א. מין בשאינו מינו ויבש ביבש צריכים אף הם ביטול ב-60, שהרי אם יבשלו את התערובת יהיה צורך בביטול ב-60מדין תורה. 
ב. מין במינו שנתערב לח בלח או לח ביבש - גם הוא צריך בטול ב- 60, גזרה שלא יבואו להחליפו בתערובת של מין בשאינו מינו, ושם צריך ביטול ב-60 מדין תורה. 
נמצא עכשיו שכל איסור בטל ב-60, ורק מין-במינו שהוא יבש-ביבש בטל ברוב. 

33. ביטול במאה ובמאתיים

עוד הוסיפו חכמים ואסרו תערובת של תרומה שנתערבה בחולין מין במינה עד מאה, שאם יש פחות ממאה חולין בתערובת כנגד התרומה, הכול אסור כתרומה. 
ובערלה ובכלאי הכרם הוסיפו ואסרו מין במינו עד מאתיים. 
אבל מין בשאינו מינו, גם בתרומה ובערלה ובכלאי הכרם אינו אוסר אלא עד שישים. 
תבלין ודבר הנותן טעם גם בפחות מ- 1/60, אינו מתבטל כל זמן שטעמו ניכר. 

34. דברים שאינם בטלים

איסור שאפשר שיחזור להיות היתר, כגון שנדר שלא יאכל כיכר, ונתערב הכיכר בככרות של היתר, כיוון שאפשר שיתירו לו את הנדר וייהפך הכול להיתר, אינו בטל, ואסורים כל הכיכרות. 
וכן ביצה שנולדה ביום טוב, שאסור לאוכלה בו ביום, ונתערבה באחרות, אסורות כולן, שהרי אפשר לחכות עד מחר ויהיה מותר לאכול את הכול. 
וכן הדין בהקדש שנתערב בחולין, שאפשר לפדות את ההקדש. 
וכן הדין בטבל שנתערב במעושר, שאפשר לעשר על התערובת, וכל כיוצא בזה. 
בכל המקרים האלה אין התערובת בטלה כלל אם נתערב מין במינו. אבל אם נתערב מין בשאינו מינו, בטל בשישים. 

יין שנתנסך לעבודה זרה ונתערב ביין אחר, אינו בטל לעולם, בגלל חומר איסורו. אם נתערב בשאינו מינו, בטל בשישים. 
חמץ בפסח, בגלל חומר איסורו ורוב הרגלו בכל השנה, גזרו בו חכמים שלא יתבטל בין במינו ובין בשאינו מינו. 
אבל סתם יינם של גויים, שאינו אסור מן התורה אלא משום גזרת חכמים, וכן חמץ בערב פסח מזמן איסורו עד הלילה, דינם כשאר איסורים, והם בטלים יבש ולח, במינו ובשאינו מינו, הכול כדין שאר איסורים. 
איסור והיתר שנתבשלו יחד נותנים מתוך בישולם טעם זה בזה, כמו בשר שנתבשל בחלב, ופורטו דיניהם בפרק "בשר בחלב", סעיף 26 ואילך. 

35. דרכי הכשרה שונים

כלי שנאסר מאיסור שנבלע בו, דרך הכשרתו היא לפי העיקרון של כבולעו כך פולטו. 

אם נבלע בו האיסור בצלייה או באפייה על האש, מלבנו באש, והאש שורפת את האיסור הבלוע. וצריך לחממו באש עד שיהיו ניצוצות של אש ניתזים מן הכלי. 

אם נאסר הכלי על ידי בישול, כשם שבלע על ידי מים, יפלוט על ידי מים, לכן מרתיח מים בכלי גדול, וכשירתחו מכניס לתוכם את הכלי שנאסר, ומשהה אותו עד שיעלו רתיחותיו, ומוציאו ושוטפו. 
אם ביום שנאסר מכשירו, צריך לשער שיהיו במים הרותחים פי שישים מבליעת האיסור. אם לא יהיה במים פי שישים מבליעת האיסור, ייאסרו המים הרותחים על ידי האיסור הבלוע הנפלט בגלל הרתיחה, והמים שנאסרו חוזרים ונבלעים בכלי, ואוסרים אותו שנית. 
אבל אם מכשירו אחרי יומו, אין הבליעה האסורה חוזרת ואוסרת בהפלטה, שכבר נפגמה ונותנת טעם לפגם. 

כלי שנאסר על ידי עירוי, שורת הדין שיוכלו להכשיר אותו על ידי עירוי, וכלי שנאסר על ידי חום כלי שני, יוכלו להכשירו על ידי כלי שני, שכלל גדול הוא: "כבולעו כך פולטו." אך המנהג הוא להכשיר הכול בכלי ראשון, וכן המנהג שלא להכשיר כלי שהוא בן יומו, כדי שלא יצטרכו להשגיח על מים פי שישים מן האיסור. 

36. סדר הגעלה

הכשרת כלי על ידי מים רותחים נקראת "הגעלה". הבא להגעיל כלי שנאסר, מנקה אותו היטב ומשגיח שלא יהא דבוק בו שום דבר, שאם לא כן לא יפלטו המים הרותחים את האיסור שמתחת ללכלוך הדבוק בסיר. היו חריצים בכלי, אינו יכול להכשירו, מפני שאי אפשר לנקר היטב בכל החריצים. אחרי כן מביא כלי גדול וממלא בו מים, עד שיכסו המים את הכלי שרצה להכשיר. בזמן ההכשרה צריכים המים לרתוח. כששמים את הכלי הקר לתוך המים הרותחים, מתקררים קצת המים החמים, ולכן צריך להשהותו בתוך החמין עד ששוב יתחילו לרתוח. 

כלי של היתר, שתחבו לתוך כלי של איסור, ובלע ממנו, אף על פי שרק קצה הסיר נכנס לתוך הכלי האסור, נאסר כל הכלי, שהבליעה של איסור שנכנסה בקצהו הולכת ומתפשטת בכולו. וכשהוא מכשירו, מטבילו כולו במים הרותחים: קושר בו חוט ומשקעו כולו במים, או דוחפו למים בדרך אחרת. 

לא היה הכלי שמכשירים בו גדול כל כך שיוכל להכניס בו את הכלי שנאסר, מכשיר אותו לחצאין: תוחבו למים הרותחים עד המקום שנכנס ומוציאו וחוזר ומכניס את הצד השני. 

אם אין כלי שאפשר להגעיל בו, ממלאים מים בכלי שנאסר, ומעמידים אותו על האש, מחממים אבן או ברזל ומשליכים לתוך המים הרותחים, והמים עולים על דפנות הכלי ומגעילים גם את עובי הדפנות מלמעלה. 

ולמה צריך לזה? 
מפני שבזמן שבישל את האיסור בתוכו, שמא עלה התבשיל ברתיחתו ונבלע האיסור גם בעובי הסיר מלמעלה. ואם לא יכשיר גם שם, שמא בזמן שיבשל בישול של היתר יגלוש התבשיל לעובי הדפנות מלמעלה, וייאסר מבליעת האיסור שבמקום ההוא. 
גם דף של שולחן ולוח של שיש שנאסרו מכשיר בדרך זו: מערה עליהם מים רותחים ומעביר עליהם אבן מלובנת או ברזל מלובן, והמים שעל השולחן ושעל השיש רותחים על ידי זה. 

כלים של חרס אי אפשר להכשיר על ידי הגעלה, שכך נאמר בתורה בכלים שנתבשל בהם בשר קודשים ונעשו "נותר": "וכלי חרס אשר תבושל בו יישבר" (ויקרא ו, כא). 

כלים של זכוכית יש נותנים להם חומרת כלי חרס, שהרי גם הם מחול נעשו כמו החרס, ויש מקלים בהם ביותר, ואומרים, שמתוך שהם חלקים ושאינם נקבוביים אינם בולעים כלום, אלא נדבק בהם האיסור רק מבחוץ. וכשבאים להכשירם, כגון משימוש של חמץ לפסח, שורים אותם במים שלושה ימים מעת לעת ומחליפים את המים אחרי 24 שעות ראשונות ושניות. 

אבל כלי זכוכית שהם עמידים בפני אש (=כלי "פיירקס"), אם מבשלים בתוכם, לדברי הכול טעונים הגעלה. וכן כל כלי פלסטיק למיניהם. 

כלי "פיירקס", הואיל והם בולעים, אין להשתמש בהם לחלב ולבשר חליפות, אלא יש להפריד ביניהם כמו בכלי מתכת וחרס רגילים: כלי בשר לחוד וכלי חלב לחוד. 

אין נוהגים להגעיל כלים על מנת להחליף שימושם מבשר לחלב ומחלב לבשר, אבל אם נאסר כלי והגעילו כדי להכשירו, מחליף את שימושו ואינו חושש. כמו כן אפשר להכשיר כלי לפסח ובאותה שעה להחליף שימושו מבשרי לחלבי ולהפך. 

37. טבילת כלים

הקונה מגוי כלי המיוחד לשימוש של מאכל, מטביל אותו במקווה כדין טבילת גרים, הואיל ויצא הכלי מטומאת גויים לקדושת ישראל. ואם יש חשש שהכלי אינו חדש, והשתמשו בו לבישול מאכלי איסור, מגעיל אותו תחילה לסלק את האיסור ממנו, ואחר כך מטבילו. 

יש אומרים שטבילה זו דאורייתא היא, הוא שנאמר (במדבר לא, כג): "אך במי נידה יתחטא." ופירשו חז"ל, במים שהנידה טובלת בהם. ויש אומרים שטבילה זו מדרבנן היא, אלא שהביאו את המקרא אסמכתא. ומכל מקום לא חייבו בטבילה זו אלא כלים שמשתמשים בהם למאכל, שחיי אדם תלויים בהם. כן חייבו חז"ל בטבילה רק כלי מתכת וזכוכית, שהשימוש בהם למאכל שכיח ביותר. 

המטביל כלי מתכת וזכוכית מברך ". . . אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על טבילת כלים", כלי חרס המצופים ציפוי זכוכית נוהגים להטבילם בלי ברכה. 

38. סיבת האיסור

כשנתערבו ישראל בגויים, גזרו חז"ל על בישולי נכרים ועל פתם ועל יינם, משום בנותיהם, שלא יבואו להתחתן בהם, שכשהם רואים אותנו מתרחקים מהם, ושאנו קצים במאכליהם ובמשתיהם, אף הם דעתם אינה מתקרבת אלינו, ואין ידידות ואהבה המביאה לידי חיתון עולה בינינו ובינם. ומקודם גזרו גם על שֶׁמֶן שלהם, אך משראו שזאת גזרה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, ושלא פשטה בכל ישראל, חזרו והתירו את השמן. וגם מקצת מגזירת הפת ביטלו מטעמים אלה. 

39. פת נכרי

פת של פלטר, שהוא לחם שאפה נכרי על מנת למכרו לאחרים, במקום שאין פת של ישראל מצויה, מותר לדברי הכול, בתנאי שברור שאין בלחם תערובת של שומן אסור, והקמח נופה ואינו מכיל תולעים. ובמקום שאפשר לקנות פת של ישראל, יש נוהגים איסור בפת של פלטר גוי, ויש נוהגים גם בזה היתר. 

פת של בעל הבית, היינו שאפה אותה נכרי לצורכי ביתו, איסורה חמור יותר: שאם יש פת של פלטר, אסורה הפת של בעל הבית. ואם אין לחם אחר מצוי, מותרת גם פת של בעל הבית גוי. וצריך ללכת עד פרסה (כ- 4.6 ק"מ) כדי להשיג לחם אחר, אם הוא הולך ממילא לאותו כיוון. אם אין דרכו לשם, ועליו לסטות ממסלול הליכתו, חייב ללכת עד רבע פרסה, שהוא מיל (1.2 ק"מ). 

אין האיסור תלוי אלא באפייה, אבל אם לש הנכרי וערך, וישראל הכניס לתנור, או אפילו הכניס הנכרי לתנור אלא שישראל התעסק בהכנת האש, או אפילו זרק לתוך האש חתיכה אחת של עץ, הותרה הפת, שאין הדבר אלא להכיר שהפת שלהם אסורה. 

פת של ישראל שאפה אותה נכרי חמורה מזה, שאפילו אין לו לחם אחר, אסורה משום בישולי נכרי. 

כל זה אמור אם הוא יודע בודאי שאין בלחם כל תערובת של איסור. אבל אם יש ספק בזה, אסור הלחם ככל ספק איסור דאורייתא. וצריך להיזהר בזה, שכן יש מאפיות בחוץ לארץ המושחות את הלחם או את התבניות שהלחם נאפה בהן בשומן טרף. 

40. תבשיל נכרי

כל תבשיל שבישלו נכרי, אפילו בביתו של ישראל ובכלים של ישראל, אסור גם הוא משום חיתון. ועוד גזרו בזה, שמא יאכילנו הגוי דבר של איסור. ולא אסרו אלא בדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, שאם נאכל חי, אין הבישול שלו חשוב. ולא אסרו אלא בדבר שעולה על שולחן מלכים, שאם לא כן אין התבשיל חשוב. גם כאן אם הדליק יהודי את האש - התבשיל מותר. 

41. יין של נכרים

יין של נכרים, וכן יין שלנו שנגע בו נכרי, גזרו בו חכמים איסור הנאה. בתחילה הייתה הגזרה משום בנותיהם, אבל כיוון שיין נסך (=יין שנתנסך לעבודה זה) אסור בהנאה, אסרו גם סתם יינם בהנאה, שלא יחליפו ויבואו להתיר גם יין נסך בהנאה. ומכל מקום כל נכרי שאינו מכיר בטיב עבודה זרה ומשמשיה, כגון ילד קטן, שאינו יודע עדיין להזכיר שם עבודה זרה, וכן נכרי שאינו מאמין כלל בעבודה זרה, וישמעאלים - כל אלה אין יינם אסור אלא בשתייה בלבד. 

אין יין של ישראל שהיה בידו של נכרי מותר, אלא אם היה הבקבוק סגור ומוחתם בחותמת, שברור שלא נפתח בידו של הנכרי. 

42. גבינה, חמאה וחלב של נכרים

גבינה של נכרים אסורה באכילה מפני שהם מחמיצים את החלב בדברים אסורים. ואף על פי שהוא מכיר בגבינה זו שלא הוחמצה בדבר טמא, אסורה, שכך גזרו עליה. ואינה מותרת אלא כשראה ישראל את עבודתה מתחילה ועד הסוף. 

חמאה של נכרים יש נוהגים בה איסור ויש נוהגים בה היתר, מפני שידוע שחלב של בהמה טמאה אינו ראוי לעשות חמאה ממנו. 

חלב של נכרים נאסר מגזרת חכמים, שמא יש בו תערובת של חלב בהמה טמאה. אך יש אומרים, שאם אין במדינה ההיא מנהג הנכרים לחלוב בהמה טמאה, אין איסור בשתיית חלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו, שבמקום כזה מלכתחילה לא גזרו חז"ל. ויש אומרים שהגזרה בכל מקום הייתה.