הלכות שבת נפוצות

הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל

דעת הבן איש חי באיסור טוחן בשבת
מרן בעל הבא"ח זיע"א כותב בהלכות שבת שצריך לכמה מלאכות מהם זכירה גדולה וזריזות גדולה ללמוד את הלכותיה, כיון שאדם מורגל בהם ביום חול ועלול לשכוח את חומרתה, וז"ל (פרשת משפטים שנה שניה ה"א):
"מכלל אבות מלאכות הנהוגות אצל האדם תמיד היא מלאכת הטוחן ויש לה תולדות הרבה שהם מצויים לפני האדם ועוסק בהם בימי החול, ולכך צריך לו זכירה גדולה שלא ישכח ויעבור עליהם. ואע"ג דמלאכת הטחינה עיקרה היא בתבואה וקטניות, עכ"ז כל גדולי קרקע פירות וירקות שהם אוכל גמור, יש בהם איסור טוחן הואיל ויש במינו טחינה, דהיינו שיש בתבואה וקטניות שהם ג"כ גדולי קרקע. לפיכך אסור לחתוך הירק דק דק. י"א דאין איסור לחתוך פירות וירקות דק דק אלא בחותך ומניח לסעודה אחרת לבו ביום, אבל אם אוכל לאלתר או תוך שעה אחת מותר לחתוך דק דק, וכמ"ש בדין הבורר. ויש מחמירין לאסור לחתוך דק דק בכל גוונא אפילו לאכול לאלתר. ובמקום שנהגו היתר אין למחות בידם, ורק צריך להזהירם שלא יעשו כן אלא לאכול לאלתר או לסעודה שהיא סמוכה תוך שעה אחת. ופה עירנו בגדא"ד נוהגים היתר לחתוך דק דק שעושין סלאט"ה מפירות וירקות בשבת, וצריך להזהירם שלא יעשו לצורך סעודה אחרת שהיא אחר שעה אחת. אין איסור טוחן נוהג אלא בגדולי קרקע אבל בשר מבושל או צלי או גבינה וכיוצא בהם שאינם גידולי קרקע מותר לחתוך דק דק לצורך אותו היום, ואפילו בבוקר לצורך סעודת בין הערבים. ומיהו, אסור לגרור הגבינה במורג חרוץ המיוחד לה בימי החול אפילו לאכול מייד, דמחזי עושה כעובדין דחול, ועוד, דהוי כשחיקת סממנים במכתשת שלהם, אלא יגררנה בסכין וכיוצא דלא הוי דרך חול", עכ"ל.
שיעור חיתוך "דק דק"
לעניין חיתוך דק דק, יש לדעת שיש הבדל בין סוגי הירקות השונים. אין גודל חתיכות העגבניות כגודל חתיכות השום, שכן אם הרגילות לחתוך פרוסות של עגבניות בעובי של ס"מ אחד, הרי כשחותך שום החתיכות קטנות יותר. 

לכן, צריך כל אדם לדעת שבשבת עליו לחתוך כל ירק לפי מה שהוא רגיל לחותכו ביום חול עם תוספת קטנה כדי שלא יהיה איסור טוחן. ואם רגיל לחתוך עגבניה בעובי של ס"מ אחד, בשבת יחתוך בעובי של 1.1 ס"מ. ואם רגיל לחתוך שום בעובי מסויים, בשבת יחתוך מעט יותר עבה, וכן על זה הדרך. וגם כל ההיתר אינו אלא כשחותך ביד עם סכין, אבל בכלים המיוחדים לחיתוך, כגון פומפיה או מרסק שום וכד', אסור בכל גוונא. 

כיום קונים גרגרי פלפל שחור שלמים בקופסא קטנה, והמכסה שלה משמש כמטחנה, שעל ידי סיבוב המכסה גרגרי הפלפל נשחקים ואז הפלפל יוצא טרי וחריף כדבעי, ואסור בשבת לכתוש בדבר זה, גם לא בסמוך לסעודה.

הוספת פלפל לתבשיל - לפזר פלפל או שאר תבלינים על תפוח אדמה הרותח בשיעור שהיד סולדת בו: הספרדים - מתירים, אבל האשכנזים מחמירים, וטעמם כי בצירוף החום החזק של התפו"א והחריפות של הפלפל, הוה כעין בישול בשבת. 

איסור חיתוך סלק אדום בפומפייה
פעם התארחתי בסעודה שלישית אצל תלמיד חכם חשוב, והגישו בשולחן סלט של סלק אדום, וניכר על הסלק שהוא נחתך דק דק בסמוך לסעודה, שכן אנחנו רגילים לחתוך אותו בערב שבת, ובשבת הוא מאבד את הברק המיוחד שלו, אבל הסלק שהוגש היה מבריק וטרי. שאלתי את בעל הבית מה זה? ואמר לי שעתה חתכו את הסלק במורג חרוץ (פומפיה). אמרתי לו מחילה, חכם, והרי זה אסור! והוא אמר לי זה מותר, וכך התפתח לו ויכוח, הוא טען שאבותינו ואבות אבותינו נהגו בזה היתר, ואני אמרתי שזה איסור טוחן בבירור. תוך כדי ויכוח הוא יצא מהחדר והשאיר אותי עם בניו שהתווכחו אתי, עד שחזר אביהם וצעק "אני חוזר בי! זה אסור!". ואשתו אז התערבה ואמרה שאכל אצלה ה"סבא קדישא" ולא אמר כלום, אמרתי להם כנראה לא ידע על הנעשה במטבח. ובכל אופן אומרים חז"ל "מודים דרבנן היינו שבחייהו",ואשריהם ישראל. ואז אמר לי אותו ת"ח חשוב שהוא הלך ושאל כמה רבנים ואמרו שבכלי אסור, וחזר והודה לי. 

קנקן של תה שבפיו רשת
אני רגיל להזכיר את המחלוקת הידועה בין מרן בעל הבא"ח לבין מרן החזו"א בעניין השתמשות בשבת בקנקן שבו עלי התה ובפיו ישנה רשת.

לדעת החזו"א מותר לכתחילה להשתמש בקנקן זה בשבת, כי הרשת לא נקראת כלי המיוחד לברירה אלא זה חלק מהכלי עצמו. זאת ועוד, הוא בורר אוכל מפסולת ולא להיפך.

לדעת הבא"ח, שאין אנו זזים מפסקיו וכל דבריו נאמרו ברוח הקודש: אסור למזוג מקנקן זה כי הרשת עוצרת את עלי התה, והעושה כן עובר על איסור בורר דאורייתא. ואין להקשות הרי המזיגה נעשית באופן שבורר אוכל מתוך הפסולת ולא להפך, כי כל ההיתר של הוצאת אוכל מתוך פסולת זה דוקא אם בורר ביד, אבל אם הבררה נעשית על ידי כלי המיוחד לברירה, אסור מדאורייתא (ועיין תורה לשמה סימן קט"ו. ובא"ח פרשת בשלח שנה שניה אות יח). 

אשר על כן, מי שיש ברשותו קומקום מעין זה עם מסננת, יֶעַבֵּה את החורים בערב שבת באופן שיאפשר לפסולת של התה גם לעבור, ואז יוכל להשתמש בקומקום לכל הדעות. 

שקיות תה
אם הכין תמצית תה בערב שבת, באופן ששפך על כמה שקיות תה מים רותחים בערב שבת: לדעת הרמב"ם - אין איסור להשתמש בשבת באותם שקיות התה, אבל לדעת מרן השו"ע - אין לעשות בהם שימוש חוזר, אלא אם כן נתבשל כל צרכו בערב שבת. ובכל מקרה, יש ללמוד הלכות שבת היטב ולשננם, כך שה"עונג" לא יהפך חלילה ל"נגע", ועל ידי שאדם לומד ומשנן הלכות שבת, בורא לו מלאך על אותה ההלכה והוא מגן עליו לבל ייכשל באותו ענין (עיין לשו"ע סי' שי"ח סעי' ט"ו ולמש"ב וכה"ח שם, ועיין למש"ב שם ס"ק ל"א).

הכנת תה בשבת מתמצית תה - יניח את התמצית בכוס, יקח כוס ריקה (כלי שני) וימלאנה מים חמים מהמיחם, וישפוך על תמצית התה. 

בשמים
יש שמחלקים ענפי בשמים בשבת בבית הכנסת - ומותר לשפשף בידו את הבשמים כדי להוציא את הריח הטוב שבהם, ואין בזה משום מוליד ריח, כיון שהריח נמצא בפנים, ובפעולת השפשוף רק מסיר קליפה מעליו.

הדס לחצוץ בו שיניו בשבת
אם רוצה בשבת לחצוץ שיניו בעזרת קצה הענף של ההדס - מותר, אבל לשבור חתיכה מענף ההדס במיוחד כדי לעשות ממנו כעין קיסם - אסור משום מתקן מנא (עושה כלי). ועיין לבא"ח משפטים אות ט'.

יש כיום מזלגות חד פעמיים שמחובר אליהם קיסם, ובנקל ניתן להוציאו בסוף הארוחה לחצוץ שיניו - ובשבת אסור להוציאו משום מתקן מנא.

לא תעשון כן לה' אלוקיכם
בזמנם לא היה מיזוג אויר, וכדי להקל על החום היו משתמשים במניפה עשויה מענפי לולב. וכותב בעל הבא"ח, אם ביום חול רוצה לקחת מהמניפה של בית הכנסת חתיכת קיסם לחצוץ שיניו - אסור משום "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" (ש"ר כי תצא אות ח'). 

וביום שבת- בין במניפה של בית הכנסת ובין במניפה פרטית שלו - אסור ליטול ממנה קיסם לחצוץ שיניו.

אם ביום חול הלך בדרך וקטף עלה מאחד העצים כדי לחצוץ שיניו, יש מי שאומר שהוא גנב וגזלן שהרי העץ אינו שלו, ומי אומר שבעל הבית ימחול לו על כך. ומ"מ, אין דרכם להקפיד על זה.

ומעשה באדם אחד שהלך בדרך וקטף עלה מהעץ ושיחק עימו בידו, ואומרים שהרב קוק זצ"ל ראה זאת, ואמר לו: מדוע אתה עושה כן? איזה עוול עשה לך העלה הזה שאתה קטפת אותו? ויש אומרים שמעשה זה אירע לפני הרב אריה לוין זצ"ל והוא גם כן אמר לאותו אדם כדברי הרב קוק, אלא שהוא הוסיף: שאם זה שקטף עצבני וכל מטרתו בקטיפת העלה היא כדי להוציא את העצבים שלו - הדבר מותר, כי מי יודע אם הקב"ה ברא עלה זה בשביל שתוציא עליו את הכעס שלך, וזה התיקון של אותו עלה.

הגמרא מספרת שפעם אחת נגנב כוס כסף של אורח שנתארח בביתו של מר זוטרא, ולא ידעו מי הגנב. ראה מר זוטרא שאחד מתלמידיו רחץ ידיו וניגב במגבת של חברו. נגש אליו מר זוטרא ואמר לו: אתה הגנב ! אם אתה מסוגל לא להשתמש במגבת שלך אלא במגבת של חברך, סימן שאתה חס על ממונך ולא על ממונם של אחרים, ואכן הלה הודה בגניבה (עיין בבא מציעא דף כ"ד ע"א).

הייתי ככלי אובד
מסופר על הרב אבן עזרא שהגיע למקום שבו היה אירוע גדול, וכיון שראו שהוא לבוש בגדים קרועים ונעליו קרועות הושיבו אותו בצד. והנה ראו שלפתע נעלמה כוס קטנה ויקרה, וחשדו באבן עזרא שהוא גנב אותה, אך הוא טען כנגדם שלא היו דברים מעולם. וקרא על עצמו את הפסוק (תהלים לא, יג) "הייתי ככלי אובד" - כשנכנסתי אף אחד לא התייחס אלי, אבל כעת כשהכלי אבד אומרים עלי שאני לקחתי אותו.

לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה
הרא"ש (רבנו אשר) חי בתקופה בה היו רדיפות של הנוצרים בארצות אשכנז, והוא ברח משם לספרד. וכשהגיע לספרד איש לא הכירו, למרות ששמעו על הרא"ש, אבל לא ידעו שזה האיש, והוא היה רעב ועייף מהדרך, ובלית ברירה פנה לבית הכנסת, וסבר ששם ימצא דבר מה להחיות את נפשו. בהגיעו לבית הכנסת הוא רואה את הרב דורש בפני בני תורה, ואומר להם מי שיש לו דבר חידוש מיוחד יקבל את התרנגולת המפוטמת שנמצאת כאן. קם הרא"ש ואמר: יש לי הוכחה מהתורה שאני צריך לקבל את התרנגולת הזו. אמר לו הרב: אמור את דבריך. אמר הרא"ש, כתוב (דברים יד, כא) "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה", הנה אני כאן גֵר (כוונתו לגר בארץ), וקוראים לי אשר, ואני יושב בשעריך - בשער הכניסה לבית הכנסת, ולכן תתננה ואכלה. אמר לו הרב 'אתה הרא"ש' ?! בא תכנס. ואמר הרא"ש, ועשו לי חכמי ספרד כבוד כמו שעשו בני בתירא להלל. ועל כן בתשובותיו הוא כותב "וחכמי ספרד אומרים כך, ואני מסכים איתם אבל להלכה דעתי אחרת" - כלומר הוא מתייחס אליהם בצורה מכובדת.

גנות כפיות טובה אפילו לעצים ואבנים
בתקופת האינקוויזיציה גר הרי"ף בספרד, אך נאלץ לברוח למרוקו. וכשהגיע לשם לאחר דרך ארוכה ומפרכת, באו בני המקום וקיבלוהו בכבוד גדול כיאה לגדול הדור, אך כיון שהיה עייף ומלוכלך מהדרך הארוכה, הוא לא היה מסוגל אפילו לדבר, וביקש שיעשו עמו חסד ויתנו לו את האפשרות לרחוץ את עצמו ולהחיות את נפשו. מייד סידרו לו בית מרחץ יפה ומפואר, ונכנס ורחץ את עצמו והחליף את בגדיו, ותחי רוחו. לימים, נפטר בעל בית המרחץ, ונפלה קטטה בין שני בניו בעניין ירושת אותו בית מרחץ, ובאו לפני הרי"ף לדין תורה, אך הוא סירב לדון בעניינם, כי אמר שאינו יכול להשיב רעה תחת טובה לבית המרחץ שבו החיה את נפשו כשהגיע מספרד, ולפסוק שיש לחלוק אותו. עד כדי כך גדולה וחשובה הכרת הטוב, אפילו על עצים ואבנים. וגם הרי"ף היה אומר ועשו לי בני מרוקו כבוד גדול כשהגעתי לארצם.

מלאכת תופר 
כפתור שנפרם - אם הכפתור שבחולצתו עומד ליפול, ועל ידי משיכת החוט הוא יצמד לבגד - אסור לעשות כן בשבת משום תופר. 
אבל כיום, כל תפירת הכפתורים נעשית על ידי מכונות, ואם ימשוך את החוט הכפתור יפול ולא יועיל כלום.

כפתור שנפל - יש נשים ואולי גם גברים שלובשים חליפה יפה ובה כפתורים מיוחדים (ובדרך אגב, האדמו"ר מחב"ד השביעי היה רגיל לומר 'כבר צחצחנו את הכפתורים לכבוד המשיח').

ואם נפל לו כפתור ביום שבת - דינו מוקצה שהרי אי אפשר לתופרו בשבת. ואם הכפתור יקר ערך, וכגון: שהאשה קנתה למשל ארבעה כפתורים לחליפה וכל כפתור עלה לה מאה שקלים, ואחד מהם נפל לה ביום שבת - הכיצד נאמר לה שתשאיר אותו ברחוב ולא תגע בו ?! אלא אנו אומרים, שאם ראוי לעשות בו שימוש, וכגון: לכסות בו בקבוק קטן של בושם, אזי יהיה מותר לטלטלו בשבת לצורך זה.

החזרת המכסה על סיר 
אם ביום שבת הרים את מכסה שעל דוד המים החמים, יזהר לנערו מהמים שעליו קודם שיחזירנו, כיון שמים אלו התקררו ועלול לבא לידי בישולם.

אוהל - ואם מכסה את הסיר לא בכיסוי שלו אלא למשל בנייר או חתיכות עצים - יזהר שלא יהא בין הכיסוי לתכולת הסיר גובה טפח, שאם כן - יש בזה משום עשיית אוהל.

צחצוח שיניים בשבת
אם רוצה לצחצח שיניו בשבת, צריך לבדוק עצמו ביום חול על ידי שיצחצח שיניו במברשת שיניים עם מֵי פה, ואם רואה שיוצא לו דם מהחניכיים, אסור לו לצחצח שיניו בשבת. ואם לא ירד לו דם - מותר לו ביום שבת להשתמש במברשת זו שצחצח בה שיניו (ולא במברשת אחרת) כי בה הוחזק שלא יורד לו דם (כמו 'אתמחי קמיעא').

ולאחר שמצחצח שיניו בשבת, יזהר שלא ישטוף את מברשת השיניים, כיון שיש בזה משום הכנה משבת לחול.

לש
איסור לישה הוא שמחבר שני דברים יחדיו, כגון: מים וקמח. 

עשיית טחינה בשבת - היינו לקחת טחינה ולשים עליה חומץ או לימון ומים ולערבב. אם מתחילה היינו כששם את המים והלימון וכדו' הטחינה נעשתה נוזלית - מותר לערבבה. אבל אם מתחילה נהפכה לגוש - אסור כי זה כעין לש. ומה טוב להכינה כבר מערב שבת, או שיטפטף מים או לימון לאט לאט כך שתמיד תשאר נוזלית ולא גוש.

יש עדות שאם הם לא יאכלו בשבת ביצה עם תפוחי אדמה, להם זה לא שבת. ואם הם רוצים
לרסק את התפוח אדמה - יעשו זאת בשינוי (כגון: בידית של המזלג או בכפית), כי תפוח אדמה הוא גידולי קרקע. אבל ביצה יכול לרסק כדרכו כי אינה גידולי קרקע.

יש עדות שלוקחים בשבת תפוח אדמה מבושל ומרסקים אותו בשינוי, ואח"כ שופכים עליו מרק של חמין או טחינה ומותר לעשות כן בשבת. אבל לערבב - אסור משום לש. כמו כן, יש שלוקחים בשבת תפוח אדמה מבושל וביצה קשה ואפונה ושופכים עליהם מיונז ומערבבים - ואסור לעשות זאת בשבת משום לש, כי המיונז מחבר את התפו"א עם הביצה והאפונה ביחד. ואמנם זה לא איסור דאורייתא, אבל זה כעין לישה ויש להזהר בזה.

אני פעם חשבתי, כיון שכיום הדרך לרסק היא בעזרת מכשיר חשמלי (מיקסר), א"כ אם מרסק בשבת במזלג אין לך שינוי גדול מזה. אבל אין הדבר כן, מכיון שגם כיום דרך הריסוק היא במזלג, כי אם למשל רוצה לרסק פרי או ירק אחד בלבד, הרי הוא לא יפעיל את המיקסר בשבילו אלא ירסק במזלג, או אם המיקסר נמצא בשימוש לדבר אחר, הרי שהוא יקח מזלג וירסק את הפרי. ולכן אסור גם כיום לרסק במזלג אלא אם כן יעשה שינוי כנ"ל.

מעמר
אם נתפזרו לו גרעינים או גרגרי חומוס וכדו' (היינו גידולי קרקע וכדברי הגמרא בשבת דף ע"ג ע"ב שאין מעמר אלא בגידולי קרקע) על הרצפה - מותר לו לאספם בשבת. 
אבל אם נפלו לו גרעינים או שקדים או דגן וכדו' בחצר שיש שם עפר - אסור לו לאספם משום מעמר כי זה מקום גידולם. אבל ליטול אחד אחד ולאכול - מותר (עיין לשו"ע סי' של"ה ס"ד).

י"א, כשזורקים סוכריות בשבת בר מצוה או בשבת חתן בבית הכנסת - אסור לאסוף אותם משום מעמר. אבל להלכה מותר כיון שאינם גידולי קרקע (עיין לכה"ח שם ס"ק ל"א).

אומנותו של אדם - שתיקה
ומעשה בשני רבנים שנכנסו למסעדה, ודיברו ביניהם על הא ועל דא, וגם דברו על בעל המסעדה אם הוא אדם כשר וטוב או לא. וכשניגש אליהם בעל המסעדה ושאל אותם מה ברצונם לאכול, אמרו לו רק פירות כי חששו שלא בישל כדין. אמר להם בעל המסעדה, אתם מדקדקים מה נכנס לפיכם, אבל על מה שיוצא מפיכם אינכם מדקדקים?! ומדוע דברתם עלי כל הזמן לשון הרע, שאתם חוששים מהמאכלים שלי ?!

ואמנם יש להזהר במאכלים שאוכל, כי אם אוכל דבר לא טוב זה מטמטם מוחו של אדם שנאמר (ויקרא יא, מג) "וְנִטְמֵתֶּם בם" - אומרים חז"ל אל תקרי ונטמתם אלא ונִטַמְטֵם, אבל צריך להזהר גם במה שמוציא מפיו.

אלוקי נצור לשוני מרע
בסוף תפילת העמידה אומרים "אלוקי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה". האדם מבקש מהקב"ה שיסגור לו את הפה - ולכאורה שיעשה זאת בעצמו ומה הוא מבקש מהקב"ה ?! אלא הפשט הוא, האדם אומר אני רוצה לשתוק ולא לדבר שום דבר, אך מה אעשה וכולם מדברים וגם אני צריך לדבר, ועל כן הוא מבקש מה': כשאני מדבר - שלא אוציא דברים לא טובים מפי.

ועל זה כתוב (תהלים לד, יג - יד) "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה". "חפץ חיים" - בעולם הזה, "לראות טוב" - לעולם הבא.

ועל כך אומר האבן עזרא, לפני שאדם מוציא איזו מילה מפיו הוא שולט עליה, אבל אם כבר הוציאהּ מפיו היא שולטת עליו. כי לאחר שהוציא את הדברים מפיו, יבא ויטען לא הבנתם את דברי, או כמו שאומרים היום 'הוצאתם את דברי מהקשרם'.

הכנת חרוסת ביו"ט
כל עדה מכינה את החרוסת כמנהגה. יש שלוקחים חמשת המינים ועושים מזה חרוסת והיא סמיכה ובלילה מוסיפים על זה יין או חומץ והופכים אותה לנוזל. 

ויש עדות שהחרוסת שלהם נוזלית, ועל זה מוסיפים שקדים ואגוזים טחונים ועושים אותה כמו טיט, כי כל ענין החרוסת הוא זכר לטיט.

ויש נ"מ בדבר, אלה שעושים את החרוסת סמיכה ואח"כ מוסיפים יין או חומץ - מותר להם לעשות כן ביו"ט ובשבת.

אבל אלה שהופכים את החרוסת הנוזלית למוצקה על ידי הוספת שקדים ואגוזים - יש בעיה לערבבם מכיון שזה כעין לש, ואסור לעשות כן ביו"ט שחל בשבת, ועל כן יעשה בשינוי וכדברי הרב בא"ח (ש"ש משפטים אות יט), וז"ל: "חרוסת שעושין בפסח שמניחים אגוזים שחוקים לתוך הדבש אם חל פסח בשבת ולא נתן האגוזים מקודם יתן בשבת ע"י שינוי שיתן אגוזים תחילה ואח"כ הדבש מפני כי דרכנו בחול ליתן הדבש תחילה ואילו אם עושה בלילה עבה מותר כיון שהוא לצורך מצוה כ"כ הרב שלחן עצי שטים. ומשמע מדבריו דאם אינו עושה לצורך טיבול אלא כדי לאכול וכן בשאר שבתות השנה צריך ליזהר שלא יעשה בלילה עבה וכן ראוי להורות לעשות בלילה רכה וע"י שינוי". 

דיכת תמרים ואגוזים בשינוי בשבת
הרב בעל הבא"ח נשאל ב'רב פעלים' (או"ח סי' י"ט) בענין ריסוק בשינוי, וז"ל השאלה:
"נשאלתי מאת החכמים הי"ו, אם מותר לדוך בשבת על ידי שינוי תמרים ואגוזים יחד שע"י הדיכה יהיו האגוזים נימוחים ונבלעים בתמרים, ונעשים התמרים כמו עיסה, וקורין זה בערבי מדגוגה, ואם מותר לעשות כן בשבת ע"י שינוי כדי לאכול לאלתר. ויש שדימו זה למה שכתב מרן ז"ל בסי' ש"מ סעיף יו"ד, המקבץ דבלה ועשה ממנה עגולים, או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנקבצו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה, ע"ש. ואם כן השתא אם נחשוב גם זה המדגוגה דאסור משום מעמר כמו המקבץ דבלה ועושה ממנו עגולים, הנה ודאי שרי כדי לאכול לאלתר, וכמו דין הבורר, וכמו שמצינו להרשב"א דיליף דין הטוחן מדין הבורר, והביאו מרן בב"י סי' שכ"א וכו' וה"ה כאן דשרי לאכול לאלתר, על כן יורנו".
והרב עונה:
"בהשקפה ראשונה עלה בדעתי, לדמות נידון השאלה למ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' שבת הלכה ג', ואם גבנו ועשאו גבינה חייב משום בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד, ה"ז דומה לבנין, ולפי"ז דיכת התמרים הנז' שקורין מדגוגה, שעושה כל החלקים לק אחד וגוף אחד, שנדבקים ונכללים זה על זה ונעשים כמו עיסה אחת, הרי זה דומה לבנין. ושוב הראו לי דברי הגאון מג"א"
וכו' והוא מאריך בענין.

ולמסקנה כתב לאסור להכין את המדגוגה ואפילו כשבדעתו לאכול לאלתר.

הוצאת עצמות מהדג בשבת
יש שנוהגים לאכול דגים בכל סעודות שבת. י"א שאסור להוציא את העצמות מהדג בשבת משום בורר, וי"א שיכניס לפיו חתיכת דג ויוציא מתוך פיו את העצמות. ולמעשה, לדעת השו"ע - מותר להוציא את העצמות מן הדג כיון שזה דרך אכילתו, ודוקא כשרוצה לאכול מיד, אבל לאחר זמן - אסור. ולדעת רמ"א יש להחמיר בזה, דהיינו גם כשאוכל מיד זה מוציא פסולת מתוך אוכל ואסור. וכדי להמנע מחשש ברירה באכילת דגים עם עצמות יש מאחינו האשכנזים שנוהגים לאכול בשבת דג טחון ("גפילטעפיש"). 

והם אוכלים זאת לא מפני שזה טעים אלא כיון שחוששים לבורר. וגם הספרדים יכולים לאכול "גפילטעפיש" ואין איסור בדבר. 

יש שמוסיפים לדג הטחון פירורי לחם כדי לדבקו, אבל בשבת אסור לעשות כן. 

קמח לדַבֶּק או לטעם
וכאן מקום להזכיר, שאם אדם מוסיף קמח או פירורי לחם לתבשיל כדי לדבק - מברך עליו את ברכתו. ואם שם קמח כדי לטעֵם או להזין - מברכים עליו מזונות למרות שהוא מיעוט.