ישנו מפעל המייבא אומגה 3 משמן דגים. ניתן להגיע לאתר המפעל אם כותבים בגוגל "אומגה 3 גליל". המפעל טוען בתגית "כשרות" שלמרות שאין לו תעודת כשרות הוא כשר ומביא נימוקים והסברים לכך כולל תשובה של הרב עובדיה יוסף בעניין . אודה לרב אם יואיל לעיין שם ולחוות דעתו למעשה . תודה רבה
הכלל "עד אחד נאמן באיסורין" מופיע בש"ס במסכת גיטין (ב´ ב´) ובמסכת חולין (י´ ב´). רש"י מסביר 2 "שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחֵלב". רש"י מוכיח 3 מהפסוקים "ושחט את בן הבקר לפני ה´, והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם" 4 , "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה´ לך כאשר ציויתיך, ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך" 5 כי הכהנים ואחרים יכולים לאכול בשר ששוחט האדם, ואין צורך שיהיו עדים על כך, "ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון או מיתת בית דין ולעריות", הרי שהתורה האמינה לכל יהודי ויהודי בעדות בענייני איסור והיתר.
גם דברי רשב"ג 6 "הלכות הקדש, תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לעמי הארץ" ומדייק רש"י 7 "נמסרו לעמי הארץ, שלא מסרו לבית דין למנות שומרין לדבר, והאמינה תורה את כל אדם עליהן, והן הן גופי תורה, שחברים אוכלים פיתן וסומכין שניטל ממנו חלה ותרומה ומעשרות". לכן הדין פשוט שעד אחד נאמן באיסורים.
אך במשנה במסכת סוטה 8 למדנו, שבימי רבי יוחנן כהן גדול לא היה צריך לשאול על הדמאי, אם הפירות והירקות מעושרים או לא, ומבארת הגמרא 9 שרבי יוחנן גזר על הדמאי מעמי הארץ:
לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, ומעשר ראשון ומעשר שני מקצתן מעשרים ומקצתן אין מעשרין. אמר להם: בני, בואו ואומר לכם: כשם שתרומה גדולה יש בה עוון מיתה, כך תרומת מעשר וטבל יש בהן עוון מיתה. עמד והתקין להם: הלוקח פירות מעם הארץ יפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני, מעשר ראשון מפריש ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן, ומעשר שני עולה ואוכלו בירושלים. מדברים אלו עולה, שכבר בימי בית שני התערערה נאמנותם של ישראל בענייני איסור והיתר, כפי שמסופר בסיפור דלעיל שלאחר בדיקת יוחנן כהן גדול התברר שצריך להפריש למרות שעד אחד נאמן, כי כבר לא ניתן לסמוך שיהודי מפריש תו"מ.
דוגמה אחרת לכך, מצאנו במשנה במסכת דמאי 10 : "המקבל עליו להיות נאמן, מעשר את שהוא אוכל ואת שהוא מוכר ואת שהוא לוקח, ואינו מתארח אצל עם הארץ". אם כן, כבר במשנה אנו מוצאים את ההבדל בין זה הנאמן לבין עם הארץ שאינו נאמן, ושנאמנות אדם צריך "לקבל" וטרם הקבלה הוא אינו נאמן.
בדורות שאחרי, עדיין בימי בית המקדש השני, במסכת עבודה זרה 11 , מופיעה התייחסות של חשד ממש ביחס למוכרי מזון שאינו כשר, ולא רק חוסר נאמנות.
תנו רבנן: אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא. לא יין ולא מורייס ולא חלב, ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה. בסוריא, מסביר רש"י, היו חשודים החנוונים על מכירת דברים שלקחו מגויים ועל איסור "לפני עיוור לא תתן מכשול" במכירת תוצרת שאינה כשרה גם לאחיהם היהודים. ואף על פי כן, עולה מתוך דברי הגמרא שם, שאם התארח אצל בעל הבית, מותר לאכול אצלו, הואיל וגם אלו המוכרים טריפות ונבילות לישראל בחנות, בביתם מקפידים ואוכלים כשר ואפשר לאכול אצלם.
לאור דברים אלו מחלק הרמב"ם בין זמן הגמרא לבין זמנו שבו הנאמנות נתעררה עוד יותר 12 :
"בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל היו לוקחים היין מכל אדם מישראל ואין חוששים. ובחוץ לארץ לא היו לוקחים היין מכל אדם מישראל אלא מאדם שהוחזק בכשרות... בזמן הזה אין לוקחים יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בו סימן". אם הרמב"ם סמך רק על זה "שהוחזק בכשרות", הרי שהראב"ד משיג עליו ביחס לרמת נאמנותו של סתם יהודי בזמנם:
"זו אינו משנה שאין עמי הארץ חשודים להחליף או ולמכור דבר שאסור אלא אם כן נחשד".
הרב המגיד מעיר, שהרמב"ם נאמן לשיטתו, כתב זאת גם במקום אחר 13 :
"אין לוקחים גבינה או חתיכת דג שאין בה סימן אלא מישראלי שהוא הוחזק בכשרות, אבל בארץ ישראל כשהייתה רובה ישראל לוקחים מכל ישראלי שבה. והחלב לוקחים אותו מכל ישראל בכל מקום." טעם הדבר הוא, כפי שעולה מלשון הרמב"ם 14 , שדברים שאסרה הגמרא לקחת בסוריה אלא מן המומחה (בשונה מארץ ישראל שמותר), וכל שכן שבחוץ לארץ יהיה אסור. אך בזמן הזה, גם ארץ ישראל נחשבת כחוץ לארץ.
להלכה נפסק בשו"ע 15 :
"החשוד לאכול דברים אסורים בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן אין לסמוך עליו בהם. ואם נתארח עימו לא יאכל משלו בדברים שהוא חשוד עליהם." "הגה: ויש אומרים אפילו ממי שאינו חשוד רק שאין מכירים אותו שהוא מוחזק בכשרות אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש לאיסור. ואם נתארח אצלו אוכל עימו.
אם כן, השתלשלות הדורות ופיזור עם ישראל בגלות השפיעה ושינתה את צורת ההתייחסות של ההלכה כלפי נאמנותו של היהודי. בצורה חריפה ניתן לומר, כי בזמן מתן תורה, לפני יותר מ-3300 שנה, התורה האמינה לכל יהודי. בתחילת בית שני, לפני כ-2500 שנה, עמי הארצות כבר אינם נאמנים על מעשרות, ובהמשך, בסוף תקופת הבית השני, לפני כ-2000 שנה, אנו כבר מוצאים בברייתא את האיסור לקנות מחנווני יהודי בסוריה, החשוד על מכירת דברים לא כשרים ליהודים.
מאוחר יותר, לפני כ-1000 שנה, כותב כבר הרמב"ם, שאין לקנות אלא מאדם המוחזק בכשרות. השו"ע, לפני כ-500 שנה, פוסק שאין להיזהר אלא מחשודים בלבד, כשהרמ"א משיג עליו וסבור שאסור לקנות גם ממי שאינו חשוד באופן מיוחד אלא שלא מכירים אותו.
מה הדין בזמננו –
גם בדורות האחרונים דנו הפוסקים בשאלה אקטואלית זו, וכך כותב החכמת אדם 16 :
"אע"פ שכל אדם נאמן בשלו מדאורייתא כמובא לקמן ... הני מילי סתם בני אדם אבל החשוד לאכול הדברים האסורים בין שהוא חשוד באיסור תורה או באיסור דרבנן אין לסמוך עליו לאכול עימו ואפילו נתארח אצלו אסור לאכול משלו בדברים שהוא חשוד עליו וכל שכן לקנות ממנו ואפילו אם ישבע החשוד שהוא כשר אינו נאמן שכבר עבר על שבועתו שהיה מושבע בהר סיני על זה. ואף על גב דסתם אדם שאינו יודע אם הוא חשוד או לא מחזקינן אותו בחזקת כשרות מותר לאכול עימו כשנתארח אצלו שהרי אינו חשוד לאכול דבר איסור, מכל מקום לקנות ממנו יש אומרים דאסור כל דבר שיש לחוש בו דדבר איסור אפילו דרבנו כגון יין אפילו חלב ופת אא"כ מכירים אותו שהוא מוחזק בכשרות כשם החשוד על לפני עיוור וכן ראוי לנהוג בזמן הזה בפרט על הישובים שדר שם ישראל אחד ומי יודע אם הוא כשר או חשוד והרבה יש להיזהר בדבר בזמן הזה שלא לאכול כי אם אצל מי המוחזק בכשרות בפרט בבשר דאפשר דכו"ע אסור ויין דהרבה פרוצים בזה ועל זה נאמר ושמת סכין בבלועיך אם בעל נפש אתה". בדומה לכך כותב גם ערוך השולחן 17 :
"וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל כשאחד שאין מכירים אותו שהוא מוחזק בכשרות הביא יין או גבינה או חמאה או קמח פסח או כרשעות יבשות או בשר מעושן וכיוצא בדברים אלו מביא עימו כתב הכשר מרב היושב על כסא הוראה וביחוד בזמן הזה שרבצה הפריצות והמינות אסור ליקח מאדם שאין מכירים אותו בלא כתב הכשר וכן אע"ג דבבשר כתבנו דאין צריך מכל מקום בזמן הזה פשיטה דאסור דבזמנינו לא שייך הטעם שכתבנו בסימן א´ סעיף י"א מפני שבעוונתינו הרבים הדור פרוץ ולכן כל שיראת ה´ נוגע בליבו לא יאכל שומן וכרכשות ובשר מעושן בלא כתב הכשר ואין לשנות כמו שכתב ביין וחלב וגבינה דמעיקר הדין כן הוא לדעת הרמב"ם ורבינו הרמ"א". בספר בית הלל 18 :
"שנראה כמו שתקנו פינקס המדינה לא ליקח שום דבר מאכל או יין אא"כ יש ביד המוכר תעודה מהאב"ד שנעשה בהכשר ואף שמוחזק בכשרות נהגו כן משום לא פלוג". דהיינו היום אפילו אדם שהוא מוחזק בכשרות אנו בכל אופן דורשים הכשר.
ומוסיף החכמת אדם בהלכה א´:
"יהודי החשוד לאכול דברים אסורים אינו נאמן כלל אפילו אם ישבע שהדבר כשר כי כבר עבר על שבועתו שנשבע על הר סיני בדבר זה ". העולה מתוך דברי חז"ל והפוסקים, שכל אדם שאינו ירא שמים, כלל אינו נאמן על עבודות המטבח, וממילא אין לנו ברירה אלא לפנות לפתרון של משגיח צמוד הנאמן לכללי ההלכה.
כתב המחבר בשו"ע 19 :
"שמי שמחלל שבת בפרהסיא או שמי שלא מאמין בדברי רבותינו ז"ל אינו נאמן באיסור והיתר". וגם הרב משה פיינשטיין באגרות משה 20 כותב:
"איני רואה שיכלו לתת הכשר אלא במשגיח תמידי ושיוכל לבוא בכל עת ולהיכנס בכל מקום בית החרושת בלא שום רשות ובלא שום עיכוב... וכל רב שנותן השגחה בלי להשגיח על עצם הבישול הרי הוא מרמה את העולם ועובר על גניבה דעת הבריאות ועוד איסורים בין אדם לחבירו נוסף למה שאפשר שמכשירים באיסור מאכלות אסורות"
כיום, מרבית עובדי המטבח בקייטרינגים בארץ, בבתי המלון ובאולמות אינן יהודים ואף היהודים שבהם, בדרך כלל אינם נמנים על שומרי התורה והמצוות. במציאות כזו, ולאור הדברים הללו, מובנת ומוצדקת הנחיית הרבנות הראשית לישראל, כי בכל קייטרינג יש צורך במשגיח תמידי שיהיה נוכח משעת פתיחת המטבח המרכזי בבוקר ועד לסגירתו בסוף יום העבודה.
התשובה התקבלה מהרב משה כ"ץ
בתאריך י"ח טבת ה'תשע"ו
ונכונה לעת כתיבתה, לאחר זמן יש להתעדכן שנית.
רוצים לדעת מה אנחנו ממליצים היום ולא להסתמך על תשובה ישנה? יש לעיין ברשימת המומלצים המעודכנת, בקישור זה
כדי לקבל מענה זמין, לשמוע ולהתעדכן על עולם הכשרות הצטרפו לקבוצות הווצאפ שלנו.
להצטרפות לחצו כאן
