פנים וחוץ

מו"ר הרב אליקים לבנון

ארבעה מועדים אנו חוגגים בחדש תשרי: ראש השנה, יום הכיפורים, חג הסוכות וחג שמיני עצרת.     ההבדל בין ראש השנה ויום הכיפורים לבין סוכות ושמיני עצרת, בולט מאוד. הראשונים הם ימי דין, והאחרונים ימי שמחה.                                                                                                                                                              בנוסף לכך, יש להדגיש את התכונות השונות, מבחינתנו, עם ישראל.                                                                 ראש השנה ויום הכיפורים הם מועדים של פְּנִים, התכנסות פנימית, כל אחד עם עצמו, ועם ישראל עם עצמיותו.  בראש השנה אנו מתרכזים בשמיעת קול השופר, הקול הסתמי, ללא מילים, המעורר את כל עצמיותנו הפנימית בחדירה לעומק הנפש והנשמה. וביום הכיפורים, הננו מרוכזים בירושלים, בבית המקדש ובעבודת כהן גדול, אחת בשנה..                                                                                                                                             בסוכות, אנו יוצאים למרחב, פותחים את קירות הבית, מתחברים עם הטבע בנטילת ארבעת המינים, יושבים בסוכה שהיא "דירת ארעי", ושמחים עם כל ההויה.                                                                             לא פלא הוא, שלאחר הפניה החוצה, במשך שבעה ימים, אנו נקראים לחזור ולהתרכז בעצמנו, לחזור אל הקשר האישי, של קירבת אלקים:                                                                                                                "משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך". (סוכה נה,ב)                                                                                                                        אם כן, בראש השנה וביום הכיפורים, אנו מתרכזים בעבודה פנימית.                                                                                 בסוכות, יוצאים החוצה, למרחבים.                                                                                                                 ושבים ומתכנסים עם עצמנו, ביום שמיני עצרת, שנקבע גם כיום שמחת תורה, יום מיוחד לישראל.

ב.   הקשר הכפול עם החוץ

"דרכנו בחיים הלאומיים, וצדודם כלפי היחס האנושי הכללי, ארוכה היא מאד" (אורות עמ' נה).                  כיצד בנוי הקשר שלנו, עם ישראל, עם החוץ, עם העולם, עם האומות?                                                               בראש השנה ויום הכיפורים אנו מתפללים לקב"ה: ובכן תן פחדך על כל מעשיך.                                              אם כן, למרות שכל פנייתנו היא אל הפנים, אנו זוכרים שהננו חלק מהמרחב. הקב"ה לא יצר אותנו רק כדי שנהא מרוכזים בעצמנו. רצונו הוא כללי יותר, "והיה ה' למלך על כל הארץ", ולא רק עלינו, על עם ישראל.      לכן, בימים הקדושים המיוחדים לנו, אנו פונים בתפילה לקב"ה, שמתוך מלכותו עלינו ירחיב את המלכות גם אל כל העולם.                                                                                                                                             לא אל האומות פנינו, אלא אל הקב"ה, שירחיב מלכותו:"מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עזך על כל יושבי תבל ארצך".

בחג הסוכות, הננו מרחיבים את הקשר בינינו לבין האומות, כמפורש בנבואת הנביא זכריה (יד,טז):            "והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים, ועלו מידי שנה בשנה, להשתחוות למלך ה' צבא-ות ולחוג את חג הסוכות".

כאן, הפניה איננה עקיפה, דרך הקב"ה. זו פניה ישירה, אל האומות: כל האומות מוזמנות לעלות אל הר בית ה' בחג הסוכות.

    אם כן, שני שלבים בפנינו:                                                                                                                               השלב הראשון, בו אין לנו קשר ישיר עם האומות. אנו מבקשים שהקב"ה יתן פחדו עליהם: תן פחדך על כל מעשיך.                                                                                                                                                              מתוך הפחד והיראה, אנו מוסיפים לבקש: תן כבוד לעמך.                                                                            אם תהא יראת ה' על האומות, יגיעו גם לכבוד לשליחיו של הקב"ה בעולמו, כבוד לעם-ישראל.

בסוכות, אנו עוברים לקשר ישיר, לא מתוך פחד או כבוד, אלא בזמן שמחתנו.                                                  בחג, בו אנו מצווים על השמחה "ושמחת בחגך והיית אך שמח", בו אנו קוראים לגויים: עלו לירושלים, בואו אל בית המקדש.                                                                                                                                                לא כשווים אלינו, אלא כשותפים עמנו בבנין העולם.                                                                                    אנו הם אלה אשר מקריבים שבעים פרים למען כל האומות.                                                                               זר, נכרי, לא יקריב קרבנות בבית ה', אלא ישלח קרבנותיו אלינו, ואנו נקריבם למענו.

[חכמים מספרים (פסחים ג,ב) שהיה נכרי שהגיע לירושלים והתחזה ליהודי, ואכל מקרבן הפסח.                 הוא התרברב לפני ר' יהודה בן בתירא בכך. ר' יהודה בן בתירא הציע לו לדרוש לאכול חלק, שאינו נאכל, אלא נשרף על המזבח. ואכן בפסח הבא, הגיע אותו גוי מתחזה, ודרש לאכול חלק זה. כשנשאל, מי אמר לך לדרוש זאת, אמר, שזו הנחייתו של ר' יהודה בן בתירא, ומתוך כך גילו חכמים את התרמית, והרגוהו]

ג.  באחרית הימים.

מערכת הקשרים שלנו עם האומות, כפי שבאה לידי ביטוי בחדש תשרי, היא בעצם הבקשה שלנו לעתיד לבוא, כאשר העולם יגיע לתכליתו, ויהיה בנוי כפי שהקב"ה רוצה.                                                                  הסדר העתידי הוא, שעם ישראל יתפוס את מקומו, בלב העולם: ישראל באומות כמו לב באיברים. (כוזרי)      כמו שלב זקוק לאברים כדי להזרים אליהם את זרם הדם, ובלי להחיות את כל האיברים, גם הלב אינו יכול לחיות. כך ישראל, חייבים להזרים זרמי חיים לכל הגוף העולמי הגדול.                                                 אבל כדי לאחד את העולם, מוכרחים להיות חסרים לישראל כמה כשרונות, אשר אותם ישלימו אומות העולם.                                                                                                                                                             עיקר החיים, זורמים מישראל אל האומות. ישראל הם "הנותן" ואומות העולם "המקבל".                            בדברים חיצונים, יש מקום לקבל מאומות העולם:                                                                                       "יפת אלקים ליפת, יפיפותו של יפת תשכון באהלי שם". (ע"פ אורות, עמ' קנב')

    ההתקדמות לכך היא, על ידי  "תן פחדך" ו"תן כבוד לעמך". ואחר כך, הזמנה שיש בה דרישה, מכל הגויים, להתייצב ולקבל מישראל, בירושלים.                                                                                                         לשאלה: מהי מטרתינו, לאן הננו חותרים להגיע?                                                                                         נשיב ונאמר: הננו חותרים לראות את כל הגויים מקבלים עליהם את מלכותו של הקב"ה, ומתוך כך, מכירים הם בעליונות של ישראל על פני העולם כולו.                                                                                                             לאחר הקדמה זו, תהיה ארץ ישראל וירושלים, למרכז העולמי אשר ממנו תצא הדרכה והכוונה לכל אומה ואומה. זה הקיום המעשי של ההבטחה: והיה ה' למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד!                                                                                               בחודשים האחרונים של שנת תשע"ד, עברנו טלטלה גדולה, אשר חשפה את האמת הפנימית שלנו.                    העם כולו, נדחף לברר את הפער העצום אשר בינינו לבין האומות. "אתה בחרתנו מכל העמים" הפך להיות משפט שכל ילד רואה אותו עין בעין.

    צמאון הדם של האומות אשר סביבנו, לעומת הנתינה האין סופית שלנו, כמו סיפוק מזון, חשמל ושאר צרכים לאויבים הקמים עלינו, מבהירים, בראש ובראשונה לנו, שתפקידנו הוא להיות "נותן".

    אין שיוויון בין ישראל לאומות!                                                                                                                                נלמוד כולנו על אמת זו, ובקרוב נראה את "חזון אחרית הימים", מתגשם לנגד עינינו.