יסודות בהכשרת כלים

הרב יוסף צבי רימון

 

יסודות בהכשרת כלים והכשרת הבית לפסח

      בכל בית נטרפים לעתים כלים. בדרך כלל, אנשים אינם יודעים כיצד להכשירם ומניחים אותם בצד עד להכשרת הכלים הכללית לפסח וכד'.

      לקראת פסח, בכל עם ישראל מתעסקים בהכשרה. כיום, רוב האנשים אינם מכשירים כלים, כי יש להם מערכות מיוחדות לפסח. אולם, לעתים מכשירים מעט כלים, וכן מכשירים את המטבח לפסח.

      נלמד כעת את העקרונות של הכשרת כלים וכיצד מכשירים כלים בפועל. רוב הדברים זהים גם לפסח. אמנם, לפסח ישנם גם דגשים מיוחדים ונדון בהם מעט בע"ה בסוף השיעור.

 

כבולעו כך פולטו

      כלי בולע את טעם הבישול אל תוכו. לכן, צריך להכשיר כלי שבלע איסור, או כלי חלבי שבישלו בו דבר בשרי וכד'. כיצד מכשירים את הכלי? התורה כותבת לנו את הכלל היסודי בהכשרת כלים (במדבר, ל"א, כג):

      כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר... וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם.

      רש"י שם מבאר:

תעבירו באש - כדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו ע"י חמין, יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו ע"י צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור:

      כלומר: באותו אופן שבו בלע הכלי את האיסור [=כדרך תשמישו], כך גם נכשיר את הכלי [=הגעלתו]. דבר שרגילים להתשמש בו ע"י מים חמים או נוזל חם [="מה שתשמישו ע"י חמין"], הכשרתו היא ע"י מים חמים, כלומר ע"י הגעלה. דבר שמשתמשים בו ללא נוזל, אלא על ידי חום האש בלבד - כגון צלי או אפייה, הכשרתו היא ע"י ליבון, כלומר, ע"י שמחמם ישירות עם אש את הכלי [=ילבננו באור].

      כלל זה נקרא בפי חז"ל "כבולעו כך פולטו" (פסחים ל:; עד:; עבודה זרה עו:). באותה דרך שבה בלע את האיסור, כך גם יפלוט (יוציא) את האיסור החוצה. 

      לכן, סירים, מצקות וכד' - מכשירים בהגעלה (ממלאים סיר עם מים רותחים ומכניסים את הכלים פנימה - בהמשך נבאר יותר את אופן ההגעלה).

      תבניות אפייה של עוגות או תבניות שבהם צולים בשר, או רשת שצולים עליה בשר - צריכים ליבון חמור (כלומר ליבון רגיל. מבעיר אותם באש, עד שיוצאים מהם ניצוצות), ולא די להם בהגעלה.

 

      כלי שהכשרו ע"י ליבון, אי אפשר להכשירו על ידי הגעלה. אולם, כלי שהכשרו ע"י הגעלה, ניתן להכשירו גם על ידי ליבון (בדרך כלל לא נעשה זאת, כי הרבה יותר קשה ללבן מאשר להגעיל).

 

      ביאור ההבדל בין הגעלה לליבון:

      מה פירוש השם "הגעלה"?

      מלה זו מופיע בפרשת בחוקותי (ויקרא, כ"ו, יא). התורה שם מתארת את הברכה של עם ישראל כשהוא שומר את חוקותיו של הקב"ה:

אִם בְּחֻקּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְותַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִיתֶם אתָם... וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם וְלא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם:

      רש"י מבאר את כוונת התורה בכך שנפשו של הקב"ה לא תגעל את עם ישראל:

ולא תגעל נפשי - אין רוחי קצה בכם. כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר אחר...

      כלומר, נפשו של הקב"ה לא תפלוט [לא תוציא החוצה] את עם ישראל. מכאן, מבינים אנו, שמשמעות המושג "הגעלה" פירושו להפליט. וכך גם בהגעלת כלים: הגעלה מפליטה את האיסור החוצה.

      וכך כתב הרמ"א (תנ"א, ג):

הגעלה - פירוש: הפלטה; שהכלים פולטים האיסור שבהם...

      ומהו הליבון? ראינו קודם שליבון פירושו שריפה על ידי האש. בניגוד להגעלה, שהיא פולטת החוצה את האיסור, הרי שהליבון שורף את האיסור ומכלה אותו. וכך כתב הש"ך (יורה דעה סימן קכא ס"ק יז):

הגעלה... הוא להפליט מה שבלע; אבל ליבון בשום מקום אינו מפליט... אלא כילוי הוא שמכלה איסור שבתוכו.

      כעת ניתן להבין, מדוע הגעלה איננה מועילה כאשר צריך ליבון, וליבון מועיל גם כאשר צריך הגעלה. וכך ביאר בשו"ת צמח צדק (או"ח סימן נ"ב). כאשר אנו מבשלים הרי שהטעם שנבלע בדפנות הוא לח, וניתן להפליטו החוצה על ידי הגעלה (וכמובן, שניתן גם לשורפו על ידי ליבון). כאשר אנו צולים או אופים, הטעם שנכנס בדפנות הוא יבש, ולכן טעם זה הוא קשה ואיננו יוצא החוצה. הדרך היחידה היא לשרוף אותו. לכן מועיל לו רק ליבון.

 

      כלי שמשתמשים בו רק בצונן - סכין שמרח בו גבינה רכה, די לשטוף אותו היטב [שו"ע, יו"ד, קכ"א, א]:

הלוקח כלי תשמיש ישנים [שאינם כשרים] שנשתמש בהם בצונן, כגון כוסות וצלוחיות וכיוצא בהן, מדיחן, וצריך לשפשפן היטב במים בשעת הדחה כדי להסיר וּלְמַרֵק האיסור שעל גביהן...

      אם מרח אתו גבינה צהובה או משהו חלבי או בשרי שנחתך ע"י הסכין, צריך לנעוץ אותו בקרקע עשר פעמים, או לשטוף אותו היטב בצמר פלדה ובסבון על מנת להוריד את השמנונית הדבוקה על הסכין (הרחבה ביחס לסכין, בסוף המאמר).

     

הכשרת כוסות וצלחות וכד'

      סיר בולע את האיסור (בדרך כלל) בעודו על האש. גם מצקת בולעת פעמים רבות כאשר היא מוכנסת לתוך סיר הנמצא על האש. בניגוד לכך, כוסות אינן נמצאות על האש. האדם מוזג מהקומקום אל הכוסות. אם יהיה בסיר נוזל בשרי, והכוס תהיה חלבית, הרי שהכוס תקבל טעם בשרי (ותאסר) ע"י עירוי מהכלי הראשון (ע"י נוזל שנשפך מהכלי הראשון).

      כפי שראינו הכלל בהכשרה הוא "כבולעו כך פולטו". לכן, כוס זו, שבלעה את האיסור ע"י עירוי מהכלי הראשון, די לה בהכשר ע"י עירוי מכלי ראשון. כלומר, ניתן לקחת קומקום רותח ולשפוך מים על הכוס וכך להכשירה[1]. כמובן, שאם רוצים ניתן להכשירה גם בתוך כלי ראשון.

      וכך נפסק בשו"ע (או"ח, תנ"א, ה):

כלים שנשתמש בהם בחמין, כפי תשמישן הכשרן. אם תשמישן בכלי ראשון, כגון כף שמגיסין בו בקדירה, צריך להכשירן בכלי ראשון; ואם תשמישן בכלי שני, הכשרן בכלי שני...

      אמנם, לכתחילה נוהגים להגעיל את כל הכלים, שמא השתמשו בהם בכלי ראשון ממש. וכך כתב הרמ"א (תנ"א, ו):

ויש מחמירין להגעיל הקערות בכלי ראשון[2]... וכן הוא המנהג. וכן בכל דבר שיש לחוש שמא נשתמש בו בכלי ראשון, כגון כפות וכדומה לזה...

      ואף על פי כן, כשיש צורך ניתן להגעיל כל כלי לפי רמתו ואין חובה דווקא בכלי ראשון. לכן, כאשר רוצים להכשיר את השיש במטבח, ניתן לערות עליו מים רותחים (רצוי מקומקום חשמלי, כיוון שהוא רותח ממש גם לאחר שכבה), כי השיש בלע רק מעירוי כלי ראשון (לא מבשלים בתוך השיש!).

      צלחת שחתך עליה בשר צלוי - לכאורה היה צריך להכשיר אותה בליבון (דבר שהוא בלתי אפשרי בצלחת) שהרי בלעה טעם איסור מצלי, ללא נוזל? אולם, כתבו הפוסקים, שכיוון שחתך את הבשר לאחר שהוסר מן האש, הרי שהבליעה חלשה יותר, ובמקרה זה ניתן להגעילה ואין צורך בליבון (כיוון שהטעם הבלוע לא נבלע באופן חזק, הרי שההגעלה יכולה לפלוט אותו החוצה). [פמ"ג, או"ח, תנ"א מש"ז ס"ק ה, ד"ה והוי יודע. וכן הוא באיסור והיתר הארוך, הגעלת כלים, כ"ד ו-כ"ז].

      לסיכום: צלחות, כוסות וסכו"ם נוהגים להכשיר בהגעלה. אבל, כשיש קושי בכך, ניתן להכשיר באותה רמה שבה נבלע האיסור.

 

כיצד מגעילים?

      בכדי להגעיל כלים, יש לקחת כלי כשר, למלא אותו במים (בכמות שתספיק לכסות במים את הכלי הטרף שאנו רוצים להכשיר) להרתיחו עד שיעלה בועות, ולהכניס את הכלי הטרף פנימה (ולהוציאו). כשהכלי הטרף נכנס פנימה, הרי שטעם הטרף שבו נפלט [יוצא] החוצה. וכך כתב הרמ"א (תנ"ב, א. אמנם, לכאורה השו"ע שם מקל יותר בכך):

אין הגעלה מועלת כלום אם אין המים רותחים.

      וביאר המשנה ברורה:

כל זמן שאין המים מעלים רתיחה אינם מפליטין.

      לכאורה, ישנה בעיה בהכשרת כלים. אנו מכניסים כלי טרף לתוך כלי כשר. אנו מעוניינים שהטעם הטרף יצא מן הכלי. אולם, ייתכן שבמקום להכשיר את הכלי הטרף, אנו נטריף את הכלי הכשר! מדוע? הטעם הטרף יצא מהכלי אל המים, המים יהפכו גם הם למים שאינם כשרים וכעת הם יטריפו את הסיר הכשר!

      הפתרון הפשוט הוא לדאוג לכך שהכלי הטרף יהיה בטל בשישים במים. אולם, פעמים רבות, דרך זו איננה מעשית (אנו רוצים להכשיר גם כלים גדולים; וכמו כן אין אנו רוצים להכשיר כל סכין בפני עצמו, אלא להכניס קבוצה של סכינים יחדיו וכד').

      הפיתרון שבו אנו נוהגים: לא משתמשים בכלי הטרף למשך עשרים וארבע שעות (משעה שנטרף - שער הציון תנ"ב, ס"ק כה) ורק אחר כך מכשירים אותו. טעם הדבר: לאחר עשרים וארבע שעות הכלי נותן טעם פגום ולכן הוא לא יטריף את המים.

      כאשר נוהגים כך (מחכים עשרים וארבע שעות) ניתן להכניס כל כלי בכל גודל שהוא (גם אם אינו בטל בשישים). לכן אנו נוהגים תמיד לחכות עשרים וארבע שעות, גם בכלי קטן, כדי למנוע טעויות. וכך כתב הרמ"א (תנ"ב, ב'; יו"ד קכ"א, ב):

נהגו שלא להגעיל שום כלי בן יומו.

      לעתים יש צורך להכשיר כלי בן יומו (כגון שצריך כלי מסוים באופן דחוף, או כשחוששים להשאיר את הכלי ללא הכשר). הפתרון במקרה זה הוא לפגום את המים. וכך כותב השו"ע (יורה דעה סימן צה, ד):

יראה לי שאם נתנו אפר במים חמין... מותר, דעל ידי האפר הוא נותן טעם לפגם.

      כלומר, אם שמים אפר בתוך המים, המים הופכים לפגומים, וכך האיסור שנפלט מהכלי הטרף ייפגם מיד, ולא יטריף את המים. יש הסבורים שאפר איננו טעם פגום, אבל סבון או חומר ניקוי הוא בודאי טעם פגום (עיין חזו"א, או"ח קכ"ב, ס"ק ו). במקרה זה, לא צריך להמתין עשרים וארבע שעות.

      די להוסיף מעט סבון שיפגום את המים.

 

      לסיכום: לפני שמכשירים את הכלי צריך לעשות אחד משני דברים:

• א. לא להשתמש בכלי הטרף עשרים וארבע שעות (מזמן שנטרף).
• ב. לשים מעט סבון בתוך המים.

 

ההכשרה עצמה:

•א.      צריך לדאוג שהכלים יהיו נקיים.

בספר במדבר (פרק ל"א, פסוק כ"ב), לפני כשהתורה מתארת את הכשרת הכלים, אומרת התורה:

            אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף...

            רש"י שם (ע"פ ספרי זוטא שם) מבאר מדוע הוסיפה התורה את המלה "אך":

ורבותינו אמרו אך את הזהב לומר שצריך להעביר חלודה שלו קודם שיגעילנו, וזהו לשון אך, שלא יהא שם חלודה, אך המתכת יהיה כמות שהוא:

      כלומר: יש לנקות את הכלי היטב לפני הגעלתו. ההגעלה מתבצעת רק על המתכת עצמה "אך את הזהב", רק על הזהב, ללא תוספת של חלודה או לכלוך. וכך נפסק בשו"ע (תנ"א, ג), שצריך לשפשף את הכלי היטב קודם ההכשרה:

וקודם ההגעלה צריך לשופם יפה... להעביר כל חלודה שבהם קודם הכשרם.

      טעם הדבר הוא, שההגעלה יכולה להפליט רק את האיסור שבלוע בתוך הכלי, אבל אין כוחה להפליט את האיסור הממשי, שדבוק על הכלי[3] (וחוששים שמא מתחת לחלודה יש איסור; או שמא הלכלוך בעצמו הוא איסור - ט"ז, או"ח תנ"א ס"ק ו; מ"ב שם ס"ק כב).

      אמנם, אם הורידו את כל החלודה וכד', ונשאר כתם שאין בו ממשות (כשמעבירים עליו את היד, לא מרגישים בליטה), ניתן להכשיר את הכלי (מ"ב שם)[4].

      כלי שיש בו חריצים, צריך לנקות את החריצים היטב, כדי שלא יהיה שם איסור (שו"ע שם. או שניתן לעשות להם 'ליבון קל' - עיין בהערה הקודמת).

      כלי שיש לו ידית, ויש חריצים בידית - אם ניתן לפרק את הידית ולנקות מתחתיה - צריך לעשות זאת. אם אי אפשר: לדעת המשנה ברורה (קו"ח, תנ"א, ס"ק כג) אי אפשר להכשיר את הסכין (אא"כ הידית עשויה גם היא ממתכת, וניתן לעשות 'ליבון קל' על החריץ). לדעת הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה, עמ' ע"ה) ניתן לנקותו על ידי חומר ניקוי (ולהשרות אותו בתוך החומר) ואח"כ להכשירו.

 

• ב. יכניס את הכלי אל המים הרותחים (עדיף שהכלי יהיה יבש, כי אם הוא יהיה רטוב הוא עשוי לקרר את המים הרותחים, ונצטרך לחכות עד שהמים ירתחו שוב). ישהה מעט את הכלי במים (מ"ב תנ"ב ס"ק ד. לא יכניס ויוציא במהירות אלא בנחת. אמנם, אין צורך להשהות יותר; לכתחילה אפילו עדיף שלא להשהות הרבה [למרות שכיוון שהמים פגומים אין בכך בעיה]), ויוציא את הכלי החוצה.

כלי שאי אפשר להכניסו בבת אחת, ניתן להכשיר חציו ואח"כ את החצי השני (שו"ע תנ"א, יא):

ואם היא ארוכה, משים חציה והופך עוד ומשים חציה האחר.

אם מגעיל כמה כלים יחד, יזהר שלא יגעו אחד בשני כדי שמי ההגעלה יגיעו אל כל הכלי. ואם מכניס סכו"ם וכד' בתוך רשת, ינער את הרשת בתוך המים, כדי שהמים יגיעו לכל הכלים (שו"ע תנ"ב, ג):

לא יניח כלים הרבה לתוך כלי ויגעילם יחד (אם נוגעים זה בזה).

 

• ג. לאחר ההגעלה נוהגים לשטוף את הכלי במים קרים, או להניח את הכלי במים קרים למספר דקות (שו"ע תנ"ב, ז):

נוהגין לשטוף הכלי במים קרים אחר הגעלה מיד.

            אמנם, דבר זה איננו מעכב (טעם השטיפה: כדי שהאיסור שנמצא על המים הרותחים שעל הכלי, לא יחזור וייבלע בכלי - מ"ב שם. אמנם אין זה מעכב כי הטעם שבמים פגום וכו').

 

      סיכום ההגעלה:

•א.      מחכים 24 שעות מזמן שנטרף הכלי.

• ב. מרתיחים סיר כשר עם מים (אם לא חיכו 24 שעות בסעיף א', מוסיפים מעט סבון למים).
• ג. מנקים את הכלים היטב.
• ד. כשהמים רותחים (עם בועות) מכניסים את הכלים לכמה שניות ומוציאים. כלי גדול ניתן להכניס חצי חצי. אם מכניסים הרבה כלים יחד בתוך רשת וכד', מנערים את הרשת.
• ה. שמים את הכלים במים קרים למספר דקות (לא מעכב).

     

כלי גדול, שלא נכנס כלל אל כלי ההכשרה: ממלאים אותו במים עד למעלה, כשהמים רותחים הכלי כשר (רצוי לחכות שהמים יגלשו. לאחר שהמים רותחים ניתן לזרוק פנימה כף חמה [ששמנו כמה דקות על האש] וכד', ואז המים יגלשו). [שו"ע, תנ"ב, ו].

 

ליבון

      כפי שראינו, כלים שבלעו ללא נוזל (על ידי צלייה או אפייה) צריכים ליבון (גם אם היה מעט שמן שלא יישרף הבשר וכד', צריך הכלי ליבון - מ"ב, תנ"א ס"ק ס"ה).

      בניגוד להגעלה, שבה צריך לנקות את הכלי, הרי שבליבון אין צורך לנקות את הכלי, כיוון שהאש שורפת גם את האיסור הדבוק על הכלי (ט"ז, או"ח, תנ"א ס"ק ז; חכ"א, כלל ע"ד ו).

      בניגוד להגעלה, שבה ניתן להכשיר רק לאחר שעברו עשרים וארבע שעות מזמן שהכלי הוטרף, הרי שבליבון ניתן להכשיר מיד, כיוון שאין כאן טעם של איסור שיכול להיבלע ולאסור, שהרי כל האיסור נשרף ומתבער (ערוה"ש, יו"ד, קכ"א, כב).

      מהו הליבון? כתב השו"ע (או"ח, תנ"א, ד):

כלים שמשתמשים בהם על ידי האור... צריכים ליבון; והליבון הוא עד שיהיו ניצוצות ניתזין מהם.

      כלומר, צריך לשרוף באש את התבנית, עד שאם יתנו מכה בכלי, יצאו ממנו ניצוצות.

      רוב הכלים בימינו (שהמתכת בדרך כלל דקה) אינם עמידים בליבון חמור (הכלי יתקלקל). לכן, כלי שצריך ליבון חמור, צריך לברר היטב, האם יש דרך להכשירו.

     

ליבון קל

      מהו ליבון קל? בניגוד לליבון חמור, שצריכים לצאת ניצוצות מהכלי, הרי שבליבון קל, די בכך שאם נחמם את הכלי בצד אחד, ונשים בצד השני קש (או חוט) הקש יישרף (או החוט יינתק). ניתן לבדוק זאת גם ע"י נייר. לוקחים כמה ניירות טישו, ונוגעים בצד השני. אם הנייר חום, סימן הוא שהגענו לרמה של ליבון קל (לא צריך לעשות ליבון גם בצד השני).

      ליבון קל זהה להגעלה, אבל הוא מועיל גם אם הכלי איננו נקי (באותו צד שבו האש שורפת) כי האש שורפת את הלכלוך. וכתב הרמ"א (תנ"א, ד) שכלי שיש בו סדקים וקשה לנקותם, ניתן לעשות לאותם סדקים ליבון קל, ואז אין צורך לנקותם:

אם נתלבן כל כך שקש נשרף עליו מבחוץ... [מועיל הליבון ל] דבר שדינו בהגעלה, רק שיש בו סדקים...

      גם בליבון קל, לא צריך להמתין עשרים וארבע שעות וניתן להכשיר את הכלי מייד כשנטרף (רביד הזהב, או"ח, תנ"ב, ס"ק ז).

      אם מפעילים את התנור בחום של 200-250 מעלות צלזיוס, מסתבר שזוהי רמת חום של ליבון קל. לכן, אם ישנן תבניות שדינם בליבון קל[5] או בהגעלה (כגון שמעבירם מבשר לחלב בדרך המותרת - עיין בכך להלן; או שאלו תבניות חדשות שיש חשש שמרוחה עליהם שכבת שומן לא כשר וכד') ניתן להכשירם על ידי שמנקים אותן היטב (צריך לנקות היטב, כי האש איננה שורפת את הלכלוך כמו בכל ליבון קל) ומפעילים את התנור בחום הנ"ל (לאחר שהתנור הגיע לחום זה, נראה שצריך להשאיר כרבע שעה. ניתן לבדוק זאת, אם מיד כשמוציאים את התבנית ומותחים עליה חוט, החוט נקרע [שו"ע הרב, תנ"א, טז ו-יט]).

     

כלים העשויים מחומרים שונים

      התורה מתארת כמה סוגי כלים שניתן להכשיר (במדבר, ל"א, כב):

      אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת:

      כלומר, שניתן להכשיר את מיני המתכות.

      מאידך, כותבת התורה שאי אפשר להכשיר כלי חרס (ויקרא, ו', כא):

      וּכְלִי חֶרֶשׁ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר...

      ישנם כיום כלים רבים נוספים. בחלקם הסכימו הפוסקים ובחלקם נחלקו מה דינם:

• א. עץ - לא הוזכר בפסוקים, אבל כתבו ראשונים שדינו כמתכת (רי"ף פסחים פ"ב; רמב"ם חמץ ומצה פ"ה הכ"ד; שו"ע תנ"א).

•ב.      חרסינה, קרמיקה (גם אם היא מצופה) - דינם ככלי חרס. כלי פורצלן נחשבים ככלי חרס (כך הכרעת המשנה ברורה סוף סימן תנ"א, ובבה"ל ד"ה אבל; וכ"כ הבן איש חי, ש"א צ"ו, אות יד; וכ"כ בחזון עובדיה הגעלה ס"ק כח[6]).

•ג.        אמייל - אמייל הוא כלי מתכת מצופה, ולא ברור האם ציפוי זה נחשב כחרס. נחלקו הפוסקים בכך, והדעה המקובלת היא להחמיר שלא להכשיר כלי אמייל לפסח, אבל להקל שניתן להכשירו משאר איסורים (משנה ברורה, שער הציון תנ"א ס"ק קצא בשם כמה גדולים; שו"ת שבט הלוי יו"ד סימן מ"ג[7]).

•ד.       כלי זכוכית - נחלקו ראשונים האם ניתן להכשיר כלי זכוכית.

• 1. יש הסוברים שכלי זכוכית אינם בולעים כלל, ולכן ניתן להשתמש בהם לבשר ואח"כ לחלב, על ידי ששוטף היטב בין הבשר לחלב (ר"ת תוס' ע"ז לג: סוף ד"ה קוניא, ועוד).
• 2. יש הסוברים שזכוכית היא כמתכת, שהיא בולעת אך מועילה לה הגעלה (אור זרוע סוף ח"ב סימן רנו, בשם הרב שמואל מפלייש, ועוד).

•3.       יש הסוברים שכלי זכוכית הם כחרס (כי תחילת עשייתם מהחול, כמו כלי חרס) ולא מועילה להם הגעלה (הגהות מיימוניות, סוף הלכות חמץ ומצה, בשם רבי יחיאל מפאריש).

      להלכה: הספרדים נוהגים כדרך 1, שכלי זכוכית אינם בולעים ואינם צריכים כלל הכשרה אלא די להם בשטיפה (שו"ע, או"ח תנ"א כו; יו"ד, קל"ה, ח; שו"ת יחוה דעת, ח"א סימן י"ב; חזון עובדיה, עמ' עט. ועיין שם, שהביא שיש ספרדים שנוהגים להחמיר להכשיר כלי זכוכית לפסח).

      האשכנזים נוהגים כדרך 3 לעניין פסח (רמ"א, תנ"א, כו):

ויש מחמירים ואומרים דכלי זכוכית אפילו הגעלה לא מהני להו, וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו.

      אמנם, גם האשכנזים מקלים לעתים להכשיר כלי זכוכית, במיוחד כאלו שלא משתמשים בהם באש ממש[8]. ויזהרו שלא לשים את הכלי במים קרים לאחר ההגעלה, כדי שלא יתפוצץ.

      במשך כל השנה (מבשר לחלב או כלי זכוכית שנאסר שרוצים להכשירו) - נחלקו הדעות האם גם האשכנזים מקלים במקרה זה. הדעה המקובלת היא שמתייחסים לכלי זכוכית ככלי מתכות. דהיינו, שאנו סבורים שהם בולעים, ולכן לא משתמשים באותו כלי לבשר ולחלב, אבל מאידך, הגעלה מועילה להם (כך משמע בפרי מגדים, או"ח, תנ"א, מש"ז ס"ק לא, ד"ה וכלי גללים). אמנם, אשכנזי שבבית הוריו משתמשים בכלי זכוכית לבשר ולחלב (חמים), יכול לאכול שם[9].

      כוסות זכוכית ששמים בהם רק שתייה פרווה (חמה) - מותר להשתמש בהם גם לארוחות בשריות וגם לארוחות חלביות. אמנם, נוהגים לייחד כוסות נפרדות לבשרי ולחלבי (ישנן לעתים שאריות בשר וכד' שנכנסות לכוס וכד'). אם מדובר בכוסות לשתייה קרה, בודאי שניתן להשתמש באותן כוסות לארוחות חלביות ובשריות (אפילו אם יהיו שאריות בשר, אין כאן בליעה).

      כלי פיירקס ודוקלרס - הדעה המקובלת היא שיש לדמותם לכלי זכוכית; כלומר שלפסח ראוי להחמיר בהם שלא להכשירם[10] (כאשר משתמשים בהם בתוך התנור) ואילו לשאר איסורים ניתן להגעילם (שו"ת שרידי אש, ח"ב סיימן ל"ו; שו"ת מנחת יצחק ח"א סימן פ"ו). כאמור לעיל, יש להיזהר לא לשים אותם במים קרים לאחר ההגעלה פן יתפוצצו.

ד.   פלסטיק, גומי, ניילון, פורמייקה - כלים אלו עשויים מחומר היה בזמן חז"ל (בדרך כלל מחומרים כימיים - מפולימרים). בעבר, כלים אלו לא היו עמידים בהגעלה, ולכן היו דיונים האם ניתן להכשירם, או שמא יש לחשוש שמא לא יגעילם היטב (עיין למשל בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סימן ס"ז ובשו"ת קניין תורה בהלכה ח"א סימן פ"ד). כיום חומרים אלו עמידים בהגעלה וניתן להכשירם בהגעלה[11] (שו"ת שרידי אש ח"ב סימן ק"ס; ציץ אליעזר ח"ד סימן ו; חזון עובדיה הגעלה סעיף ז)[12].

 

כלי בשרי שרוצה להופכו לחלבי (ולהיפך)

        כתב המגן אברהם (או"ח, תק"ו ס"ק יא, והפמ"ג שם) שאנו נוהגים לא להכשיר כלי בשרי כדי להשתמש בו ככלי חלבי (ולהיפך). טעם הדבר: כיוון שאנשים בבית זה רגילים שכלי זה הוא בשרי, הרי שהפיכתו לחלבי עשויה לגרום לטעויות.

      אמנם, יש חולקים על מנהג זה ומתירים, בעיקר בקרב הספרדים (שו"ת יביע אומר, ח"ג, יו"ד סימן ד'. וכ"כ ערוה"ש, יו"ד, פ"ט י"ז), אבל מנהג האשכנזים להחמיר בכך.

      ישנם מקרים שגם האשכנזים מתירים:

•א.      אם רוצה להכשיר את הכלי לפסח, יכול מעתה להשתמש בו למין האחר (שו"ת חתם סופר ח"ב, יו"ד, סימן ק"י; מ"ב, תנ"א ס"ק יט). וזו לשון החתם סופר:

וקדרה של בשר לא נהיגינן [לא נוהגים אנו] להכשירו לחלב וכן בהיפוך, כמו שכתב מגן אברהם... [אך] במכשירו... לצורך יום-טוב של פסח... אני נוהג להתיר להחליף הכלים כרצון איש ואיש מבשר לחלב וכן בהיפוך, כיון שלא היה ההכשר לכוונת בשר וחלב רק לכוונת חמץ.

      כלומר, כאשר כוונת האדם היא להכשיר את הכלי מחמץ לפסח, הרי שלאחר שהוכשר, מותר לו להשתמש בו גם לצורך המין האחר.

• ב. לאור זאת, גם אם נטרף הכלי ומכשירים אותו, ניתן מהיום להשתמש בו למין האחר (פשוט לאור הנ"ל; וכ"כ בשו"ת באר משה ח"ג סימן ק"ה).
• ג. מי שקיבל כלי במתנה מחבירו ורוצה להשתמש בו במין האחר, יכול להגעילו, כי עדיין לא התרגלו בביתו לכלי זה, ואין חשש לטעות (ע"פ דרכי תשובה, יו"ד, קכ"א, ס"ק נט).
• ד. אם בטעות בישל בשר בכלי פרווה (או חלב בכלי פרווה) ורוצה להחזיר את הכלי להיות פרווה, מותר להגעילו (דרכי תשובה שם)[13].

      כאשר רוצה להעביר כלי בשרי להיות חלבי (כשהכלי הבשרי כשר, כגון שקיבל תבנית אפייה מחבירו, או שהשתמש בטעות בתבנית פרווה עם בשר ורוצה להחזירה להיות פרווה), ניתן להקל להכשירו בהגעלה, גם אם זהו כלי שהשתמשו בו ע"י האש[14] (טור יו"ד צ"ג בשם הרשב"א; ש"ך בנקודות הכסף על השו"ע שם; הגהות רע"א קכ"א על הש"ך ס"ק מט. וכ"כ המ"ב תנ"א ס"ק יט, אלא שהוסיף שהעולם רגילים בד"כ שלא להפוך כלי בשרי לחלבי, כפי שביארנו לעיל).

      [לפי הקלה זו, יש מקום להקל בתבנית חלבית שאינה בת יומה שצלו בה בשר (ולהיפך), כיוון שאמנם בלוע בתבנית גם בשר וגם חלב, אך אין היא טריפה (ומותר מעיקר הדין לבשל בה פרווה - רמ"א יו"ד צ"ג, א), שכן הבשר נבלע כשטעם החלב היה פגום (עברו 24 שעות). ואם כך, ניתן יהיה להכשירה בהגעלה. דן בכך בשו"ת חת"ס, יו"ד סימן ק"י. בשו"ת להורות נתן, ל"ד ס"ק יא, פסק להקל בכך לדינא].

 

      הערה: הגעלת כלים חדשים - כיום מצפים כלים רבים (ממתכת) בשומן שאיננו כשר. לכן צריך להכשיר כלי חדש. ניתן לעשות זאת או ע"י הגעלה רגילה, או על ידי מילוי מים עד לסוף הסיר, או ע"י הכנסתו לתנור (דבר זה טוב כמובן רק לתבניות או לסירים שניתן לפרק מהם ידיות מפלסטיק) בחום של כ-250 מעלות צלזיוס (לאחר שהתנור מגיע לחום זה, להשאיר את התבנית במשך כרבע שעה). [אמנם, בסיר ישן מסתבר שהבישולים הקודמים כבר הכשירו אותו. כמו כן, לדעת הרב עובדיה יוסף טעם השומן שמרוח פגום, וניתן להקל במקום צורך כשיטתו, שאין צריך להכשיר כלל כלים אלו].

 

הרחבה ביחס לחיתוך בסכין

      שמנונית שעל הסכין - על סתם סכין יש שמנונית שאינה יורדת בשטיפה רגילה. לכן גם בצונן, וגם כשלא מדובר בחריף, עשויות להתעורר בעיות בחיתוך בסכין. וזו לשון השו"ע (פ"ט, ד):

אסור לחתוך גבינה, אפי' צוננת, בסכין שרגילין לחתוך בשר. ולא עוד, אלא אפילו הפת שאוכלים עם הגבינה אסור לחתוך בסכין שחותכין בו בשר.

      האיסור לחתוך גבינה בסכין בשרית, נובע כאמור מכך שיש שמנונית על הסכין ושמנונית זו יורדת בחיתוך (וכך עולה גם מהרמ"א שם ובסימן צ"ד ז). וכך גם לגבי לחם - לחם שפרסו אותו בסכין בשרית, אסור לאוכלו עם גבינה.

      אם חתכו גבינה צהובה קשה בסכין בשרית - מה דין הגבינה? כתבו הפוסקים, שצריך לשטוף היטב את הגבינה (שו"ע, יו"ד סימן י' סעיף ג'; ש"ך שם ס"ק כ; והחכמת אדם מ"ז ג, כתב שנכון להוריד קליפה מהגבינה[15]):

ואם שחט בו בלא הדחה, ידיח בית השחיטה.

[אם שחט בסכין טריפה בלי לנקותה היטב, צריך לשטוף את מקום השחיטה].

      ואם חתך פירות [למשל בסכין בשרית] רכים ולחים [למשל אבטיח] שהשטיפה לא תועיל (או לחם, שאי אפשר לשטוף אותו), אלא תחדיר את השמנונית פנימה, צריך לגרד מעט את מקום החיתוך (לא צריך 'כדי קליפה' אלא די בגירוד, כי הוא חותך דבר פרווה, אלא שרוצה לאוכלו עם חלב), אם רוצה לאכול את הפרי עם חלב (שו"ע יו"ד צ"ו, ה', וש"ך שם ס"ק כא):

חתך קישואים בסכין של בשר, מותר לאכלם בחלב בגרידה בלבד, שיגרוד ממקום החתך.

      חתך בסכין שאינה בת יומה - לכאורה, כעת הטעם פגום ואין בעיה (כשלא מדובר בחריף). אולם, כתבו הפוסקים (עיין חכמת אדם, כלל מ"ז, ג; חוות דעת צ"א ס"ק א) שגם במקרה זה יש איסור, כיוון שרק טעם הבלוע בתוך הכלי נפגם אחרי 24 שעות. אבל, השמנונית נמצאת מעל הכלי, ולכן אינה נפגמת אחרי 24 שעות.

      לכן כאמור, כדאי שתהיה סכין פרווה שבה יחתכו את כל הירקות וכד', וכך יימנעו תקלות (סלט ירקות יהיה תמיד פרווה, ויהיה ניתן להשתמש בו לשתי הארוחות וכד').

 

      בדין שמנונית שעל הסכין יש גם קולא. כיוון שמדובר על שמנונית שנמצאת מעל הסכין, ולא בתוך הסכין, הרי שניתן להורידה גם ללא הגעלה, בניגוד לסכין שבלעה מחם או לסכין שחותכים איתה חריף, שזוקקות הגעלה. הרמ"א (יו"ד, י', ג) כתב שניתן להורידה כך:

צריך נעיצה עשר פעמים בקרקע קשה.

      על ידי שנועץ עשר פעמים בקרקע קשה (חכמת אדם, כלל מ"ז, ח - יש לנעוץ כל פעם במקום אחר, כדי שתהיה השפעה לנעיצה) יורדת השמנונית. ומכאן מנהג העולם "לשתול" סכינים שנטרפו בעציץ. אולם, דבר זה יעיל רק עבור שמנונית. עבור כלי שבלע ע"י חום, לא תעזור נעיצה בקרקע.

      כיוון שמטרת הנעיצה היא להוריד את השומן שנמצא מעל הסכין, מסתבר שניתן לעשות זאת גם על ידי שטיפה טובה עם צמר פלדה, ועם נוזלים שניקוי כלים שיש בהם מסירי שומנים[16].

      שטיפה זו, נועדה רק כדי להכשיר סכין בשרי שחתכו איתה גבינה צהובה וכד'. אבל, לכתחילה נהגו ישראל, שיהיו סכומים נפרדים ומסומנים בכדי למנוע טעויות (ונהגו לסמן בסימון מיוחד את הכלים החלביים, כדי שגם אורח לא יטעה). וזו לשון הרמ"א (פ"ט, ה):

כבר נהגו כל ישראל להיות להם שני סכינים, ולרשום אחד מהם שיהא לו היכר. ונהגו לרשום של חלב, ואין לשנות מנהג של ישראל.

      כמו כן, נהגו שתהיה סכין מיוחדת ללחם, בכדי שתמיד הלחם יישאר פרווה (פרט לפרוסות שהיו במגע עם דברים חלביים וכד') [דרכי תשובה, פ"ט ס"ק נג].

 

---

[1]     כך גם ברמות חום נמוכות יותר. למשל, אם עירו חלב רותח (כשר) לתוך כוס חלבית. החלב שבכוס נקרא "כלי שני". כעת, אם יכניסו כף בשרית אל הכוס, הרי שהכף תיאסר ע"י כלי שני. לכן, ניתן לקחת קומקום, לשפוך ממנו מים לקערה (הקערה היא כעת כלי שני)  ולשים את הכוס בתוך הקערה (כמובן שניתן להכשיר את הכוס גם בתוך כלי ראשון).

[2]     דבר זה הוא לשיטת הרמ"א (שם) שיש לחוש שמא בישל בו פעם בכלי ראשון וכד'. ברם, לדעת השו"ע אף אם אנו יודעים בוודאות שהוא בישל בו פעם על האש ממש, הרי שניתן להסתפק להכשירו בעירוי, כיוון שרוב תשמישו איננו על האש. הרמ"א לעומת זאת סובר שצריך לחשוש למיעוט תשמישו (ולכן אם מיעוט תשמישו על האש, יכשירנו בהגעלה ממש).

[3]     הרא"ש (פסחים, פ"ב סימן ז') כתב נימוק אחר, שהחלודה לא מאפשרת לחמץ הבלוע לצאת. נפ"מ: כלי שניקו אותו, ולפני שהספיקו להכשירו שוב החליד. האם צריך להוריד את החלודה? לפי הטעם של הרא"ש צריך, כי אחרת ההכשרה לא תפלוט את האיסור שבלוע במקום שמתחת לחלודה. לפי הטעם של הט"ז אין צורך (פמ"ג, תנ"א מש"ז ס"ק ו, הביא הסתפקות זו).

[4]     ישנם סירים, שיש עליהם לכלוך שקשה מאוד להורידו. במקרה כזה, ניתן לעשות לאותו מקום מלוכלך 'ליבון קל' (אין זה מועיל כ'ליבון חמור' שעליו נדון אח"כ). ליבון קל פירושו ששורף את מקום הלכלוך ע"י האש, עד כדי כך, שאם ישים בצד השני קש, הקש יישרף (שו"ע, או"ח, תנ"א, ד). ניתן לקחת חתיכה של נייר טישו (כדי לקחת כמה ניירות, כדי לא לקבל כווייה) ולשים בצד השני של הסיר, וכשהנייר יהיה חום, אזי זהו ליבון קל. ליבון כזה לוקח בדרך כלל בין חצי דקה לשתי דקות (תלוי בעובי הסיר, ובחוזק האש). אח"כ ניתן להגעיל את הכלי.

[5]     נחלקו השו"ע והרמ"א בדין כלי שבדרך כלל משתמשים בו בהגעלה ולעתים בליבון. לדעת השו"ע (תנ"א, ו ו-כה) מקלים להכשירו לפי רוב תשמישו. לדעת הרמ"א חוששים למיעוט תשמישו (וכך גם בכלי בדרך כלל משתמשים בו בכלי שני ולעתים בכלי ראשון - לשו"ע הכשרו בכלי שני ולרמ"א בכלי ראשון). אולם, גם הרמ"א מקל, שניתן להכשירו במקרה זה בליבון קל (מ"ב, ס"ק מח).

[6]     בחזון עובדיה כתב זאת לעניין פסח. ובשו"ת יביע אומר (ח"א, יו"ד, סימן ו' אות כב) כתב שבהפסד מרובה ניתן להתיר כלי פורצלן. ויש מקום לבחון לגבי בית שחוזר בתשובה (כשיש בעיה לקנות כלים חדשים), שייתכן שיש מקום להתיר להכשיר כלי פורצלן (ורצוי ע"י הגעלה שלוש פעמים. כמו כן אם לא השתמשו בכלים למשך י"ב חודשים ניתן יותר להקל, כי לדעת החכם צבי, כלי כזה איננו צורך הכשרה).

[7]     ויש המכשירים לכתחילה ג' פעמים (שם). ובחזון עובדיה (הגעלה, סעיף ט, הע' לז) כתב למרות שבדרך כלל כשצריך הגעלה ג' פעמים צריך להחליף כל פעם את המים, הרי שכיוון שכאן הגעלה ג' פעמים היא רק לחומרה, אין צורך להחליף את המים.

[8]     כאשר מדובר בכלי שרוב שימושו בצונן ובמיוחד בכלים שלא משתמשים בהם בתוך התנור ממש, ניתן להקל במקום צורך להכשיר את הכלים הללו על ידי הגעלה או על ידי שרייה במים במשך שלושה ימים (כל עשרים וארבע שעות צריך להחליף מים). [מ"ב, תנ"א, ס"ק קנו]. בימינו, שכלי הזכוכית עמידים בהגעלה (עיין להלן לגבי כלי פיירקס ודורלקס), עדיף לעשות להם הגעלה (אמנם, ייזהר לא לשים את הכלי בתוך מים קרים לאחר ההגעלה, כדי שלא יתפוצץ).

      ייתכן שבמציאות שלנו, ניתן יהיה להגעיל לכתחילה (לפחות בכלים שאינם ממש בתוך התנור), כי יש הסבורים שאי אפשר להגעיל כלי זכוכית לא בגלל שהם ממש כחרס אלא בגלל שיש חשש שלא יגעילם היטב שמא יתקלקלו (ריטב"א, בפסחים ל: בשם הרא"ה. הובא בשער הציון תנ"א ס"ק קצו). בכלי זכוכית שאינם בתוך התנור יש לצרף את הסוברים שאף בכלי חרס, אם בלע מכלי שני (או אפילו מכלי ראשון כשנפסק הקילוח) מועילה הגעלה.

[9]     לדעת שו"ת יביע אומר (ח"ד, או"ח, סימן מ"א, אות ו) הרמ"א מקל בשאר איסורים, שניתן להשתמש בכלי זכוכית ללא כל הכשר (ודי בשטיפה). השו"ע כתב את דינם של כלי זכוכית (שאינם צריכים הכשרה) הן לעניין פסח והן לעניין איסור והיתר (יו"ד, קלה ח). עיקר ראייתו: הרמ"א הגיה רק בהלכות פסח, ואילו לעניין איסור והיתר לא כתב הרמ"א כלום, ומשמע שמסכים עם השו"ע (אא"כ נאמר שלא הגיה כי סמך על מה שכתב כבר בהלכות פסח).

      למעשה, ראוי לאשכנזים להחמיר ולא להשתמש בחמים בכלי זכוכית לבשר ולחלב. אמנם, בבית שבו ההורים נוהגים כך, וכן כאשר מתארח אצל ספרדים, נראה שיש מקום להקל להשתמש בכוסות, כי: א. יש הסבורים שאשכנזים מקלים בכלי זכוכית בשאר איסורים (כנ"ל).  ב. יש הסבורים שאשכנזים מחמירים לכתחילה שמא לא ישטפם היטב, ואם כן, כשהכוס נקייה לכאורה יש מקום להקל במקום צורך (שו"ת תשורת שי ח"א סוף סימן כ"ב).  ג. יש הסוברים שכל החומרה היא רק לכתחילה (עיין שו"ת ירושת פליטה, סימן כ', עמ' 50).

[10]    אמנם, יש המקלים שניתן להכשירם ע"י הגעלה גם לפסח, גם אם משתמשים בהם בתנור. עיקר טעמם: לדעתם, עיקר החומרה של הרמ"א היא שמא יחוס על הכלי ולא יגעילנו היטב (עיין לעיל בהערה 7). לכן, בכלי פיירקס שעמידים היטב בהגעלה, אין כל חשש (שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סימן כ"א וח"ט סימן כ"ו, וכן שם בשם הרב צבי פסח פרנק; וכן בשערים המצוינים בהלכה קט"ז ס"ק יא). אמנם, הם הוסיפו שראוי להגעילם שלוש פעמים בכדי לצרף את דעת בעל העיטור (שער הכשר הבשר, עמ' 28 בדפוס וילנא; וברשב"א בתורת הבית ב"ד ש"ד; ובמאירי ע"ז עו: ד"ה כלי חרס - הובא בטור יו"ד קכ"א) שאפילו בכלי חרס (שאינו בן יומו) מועילה הגעלה ג' פעמים.

      לספרדים: גם אם משתמשים בהם בתנור, הרי שאם רוב תשמישם בצונן, ניתן לשטוף אותם ובכך להכשירם (שו"ת יביע אומר, ח"ד, או"ח סימן מ"א אות י; חזון עובדיה הגעלה סעיף ח'; יחוה דעת ח"א סימן ו). אמנם, יש מהספרדים שמחמירים להגעילם, כיוון שמשתמשים בהם בתוך התנור ממש (שו"ת ישכיל עבדי ח"ד סימן י"ג).

[11]    אם משתמשים בכלי זה רק ע"י עירוי (וחושש שיתקלקל בהגעלה), יכול להכשירם ע"י שמכניסם לתוך סיר עם מים רותחים שהורד מהאש, או אפילו בעירוי מים רותחים (כפי שביארנו לעיל ב"הכשרת כוסות וצלחות").

[12]    דעה חריגה היא דעתו של הרב פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, או"ח ח"ב סימן צ"ב). הוא כותב שאין להגעיל כלים העשויים מחומרים כימיים שלא הוזכרו ע"י חז"ל והפוסקים. אולם, דעתו חריגה. וכן, כיוון שאנו מחכים 24 שעות, הרי שמדאורייתא מותר להשתמש בכלי גם ללא הכשרה (נותן טעם לפגם) וההכשרה היא מדרבנן. וכלל הוא בידינו, שספק דרבנן לקולא.

[13]    גם כאן אין חשש לטעות, כי מצד הדין תבשיל פרווה שהתבשל בסיר בשרי עדיין נחשב לפרווה (אלא שהאשכנזים מחמירים בכך לכתחילה - עיין בכך בשיעור על 'דבר פרווה שהתבשל בכלי בשרי').

[14]    ניתן להקל להכשירו בהגעלה, כי גם הגעלה פולטת חלק משמעותי מהאיסור (גם מאיסור שנבלע ע"י האש), וכיוון שנשאר רק טעם חלש הרי שגם אם הוא יתערב עם חלב, לא יווצר כאן איסור. מאידך, כאשר יש איסור ממש הבלוע בתוך הסיר (ע"י צלייה או אפייה), אין אנו מסתפקים בהגעלה, כי יש לו כבר שם של איסור, וקשה יותר להפקיע שם של איסור, מאשר למנוע יצירה של איסור.

      דין זה הוזכר לעיל בעניין תנור. בסעיף ד' שם כתבנו, שבבית שלא מוכנים להמתין או לכסות את המאכלים בין בשר לחלב, ניתן להפעיל לחצי שעה את התנור, ולבשר מייד בשר אחרי חלב. טעם הדבר: גם אם בדרך כלל תנור זקוק לליבון חמור, הרי שכיוון שלא בלוע בתוכו איסור, אלא שרוצה להעבירו לחלב, ניתן להסתפק בהגעלה, והפעלה של חצי שעה דינה כליבון קל (עיין בכך להלן) שדינו כהגעלה.

      יש להוסיף, למרות שכתבנו שם שהמחמירים סבורים שאין להעביר לכתחילה את התנור מבשר לחלב, כפי שאין מכשירים כלי מבשר לחלב, הרי שיש מקום גם למקלים, כיוון שגם האשכנזים מקלים בשעת הדחק להכשיר סיר מבשר לחלב (פמ"ג, או"ח תנ"ב, א"א ס"ק יג, ד"ה אשכחנא), ולכאורה אם אין אפשרות אחרת, ניתן לדון זאת כשעת הדחק. ופרט לכך, שיש המקלים להכשיר כלי לכתחילה מבשר לחלב (יבי"א וערוה"ש שהובאו לעיל).

[15]    ואם חתך דבר רך (שהשמנונית ירדה עליו רק מעט) ואיננו לח (ולכן שטיפה מועילה לו - עיין בפיסקה הבאה), די בשטיפה ואין צורך לחתוך.  

[16]    ייתכן שבדיעבד כשחתכו כמות גדולה, ניתן להקל, כיוון ש: א. כל חיתוך מוריד שמנונית (עיין שו"ע צ"ו ה', שהתיר לאחר שחתכו לפת בסכין. אמנם, הרמ"א אומר שדווקא לפת, אבל ייתכן שאם מדובר שחתכו דברים רבים, גם הרמ"א יודה).  ב. חומרי ניקוי הכלים טובים כיום, והם בדרך כלל מסירי שומנים. לכן, למרות שאנו מקפידים על דיני הסכין, הרי שייתכן שבדיעבד יש מקום לצרף נקודה זו להקל.