הלכות חופש

הרב שמואל אליהו

חינוך ילדים בעיקר בימי החופש

אנחנו אוהבים חיים. ולכן עיקר גדול הוא שמירה על החיים. במיוחד בימי החופש יש חובה לא ללכת למקומות מסוכנים. לא ללכת בלי מים או בלי לדעת את המסלול בדיוק. כל טיול בארץ ישראל הוא מצווה. קום התהלך בארץ. קונים אהבת הארץ, אבל כל זה לא שווה שום סיכון הכי קטן. 
בימי החופשה צריך להזכיר מה שאומר מו"ר הרב זצ"ל כי עיקר חובת חינוך הילדים מוטלת על ההורים. בימי הלימודים המורים בבית הספר ממלאים את שליחות ההורים. אבל בימי החופש השליחות הזו חוזרת אל ההורים. למצוא זמן לשבת ללמוד עם הילדים כחלק מזמני היום. להקפיד שיתפללו במנין ויסתובבו עם חברים טובים. שליחות זו היא גם בסור מרע וגם בעשה טוב. (אורח חיים שנג) ואם הבן עובר איסור "אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו".

טלויזיה בחופש
חלק ממצות האב על הבן היא להפרישו מהצפיה בטלויזיה. צריכים ההורים לדעת כי בחופש הגדול אי אפשר לשים את הילדים מול הטלויזיה שעות על שעות כי יש שם הרבה טומאה, הרבה תאווה, הרבה קנאה, הרבה כבוד, וכולם מוציאים את האדם מהעולם. 
ממש בימים אלו נשפט אחד האנשים שהיו חשובים בטלויזיה ו"מחנכים" את הילדים שעות על שעות דרך אותו מסך, לימים התברר שאותו אדם שחינך את בנינו הוא טומאה רצוצה. כולו מלא קנאה תאווה וכבוד שהוציאו אותו מהעולם. רק לחשוב שהוא היה המורה המוכשר של עשרות אלפי ילדים ומבוגרים בעם ישראל שצפו בו והתמוגגו. הילדים שצפו בו, ראו את ההתנהגות הגסה שלו ואולי חיקו אותו בקצת. הם שמעו את האמונות שלו ואת "הזלזול באחרים" שלבסוף הביא את האלימות הקשה כלפי אותם אחרים. הילדים הללו ראו במשך שעות על שעות את המידות הרעות שלו והעריצו אותו. האזינו ברוב קשב למחשבות שלו. דבקו בדרכיו שעות על שעות. הרי זה ממש אסון. 
גם היום יש שדרנים בכל ערוצים ששייכים מבחינה מוסרית לתחתית של התחתית. אסור להורים להשאיר את ילדיהם מול הטלויזיה ולחשוב שזו לא אחריותם. זאת אחריותם המלאה בימי הלימודים וכל שכן בימי החופש שהרע מרים ראש.
במיוחד בטלויזיה ששם הרע מוצג בכשרון רב, בפרסומות שנעשות על ידי מיטב המומחים שמטרתן למשוך את תשומת הלב של הצופה בלי לקחת כלל בחשבון את הנזק שנגרם לו. העיקר שהם ירוויחו את כספם. והרווח שלהם בא על חשבון הדבר היקר ביותר שלנו. הנפש של הילדים, הנפש של הנערים, הנפש של המבוגרים. 

אינטרנט - רק רימון
היום יש אינטרנט ברוב הבתים. מחקרים רבים לימדו שרוב ההורים לא יודעים כי הבנים שלהם גולשים למקומות של אלימות וגילוי עריות. לרוב זה לא מתוך רצון רע של הילדים, רק מתוך סקרנות. לפעמים החברות עצמם רודפות אחרי הילדים להרבות את הצפיה ואגב כך להכשיל את הילדים. יש מחקרים רבים שמלמדים כי רוב גדול של הגולשים נופלים ברשת במקומות אסורים וגם המבוגרים. לכן זה לא רשות זו חובה. חובה על ההורים שיש בביתם אינטרנט להתקין חסמים נגד גלישה למקומות אסורים. ממש חובה. 
לפני כמה שנים שהקימו את אינטרנט רימון שאלו המקימים מו"ר הרב שליט"א. הוא אמר להם כי "אינטרנט רימון" הוא תיקון גדול למי שצריך בביתו אינטרנט. הם שאלו הרבה שאלות על הפעלת האתר בשבת לטובת אנשים שלא רוצים לראות בביתם גילוי עריות ושפיכות דמים אבל הם לא שומרים תורה ומצוות. הרב, זצוק"ל, נכנס לשאלות אלו ביחד עם הרה"ג אברהם כהנא שפירא זצוק"ל. הכל כדי לפטור את הבעיות הקשות שהתעוררו בגלל ההפעלה בשבת. הם נכנסו לדחוקים גדולים בגלל החשיבות העצומה של שמירת הבית והילדים מהרעה החולה של האינטרנט כשהוא לא שמור. 
ועוד כמה פעמים נשאל מו"ר הרב שליט"א על ידי אנשים שנכשלו במראות אסורות, ואמר להם וגם כתב כי תיקון שלהם מתחיל בהעברת האינטרנט לרימון שהוא השומר היותר טוב שיש באינטרנט. הוא גם יכול להיות תיקון למי שנכשל - שיעזור לחברו להתקין מחסומים גם בבתים אחרים. 

האם צפייה כזאת היא איסור דאורייתא או דרבנן?
צריך לזכור כי האיסור של צפייה באתרים אלו היא איסור תורה. אנו קוראים כל יום בקריאת שמע "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" וזו בדיוק הבעיה. הלב של הבן אדם. שהוא יכול כולו להיות במעשיו צדיק וחסיד אבל הלב שלו הרוס. 
הרמב"ם מונה את החטא הזה כאחד מעשרים וארבע שמונעים את התשובה. (הלכות תשובה פרק ד) "המסתכל בעריות - מעלה על דעתו שאין בכך כלום. שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי אצלה והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול. שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
הגמרא אומרת להבין כמה חשוב העניין הזה של הלב דווקא מכך שאסור לאדם להתבונן בבגדים של אשה אפילו שהם תלויים על חבל. למה? כי העיקר היא מחשבת הלב. ואם הבגדים הללו מעוררים את מחשבת הלב לעריות - הם אסורים בצפייה. אבל אם הוא רואה אותם באקראי ולא מתבונן בהם - אין בכך איסור. 
הגמרא מספרת על "רחב" שהייתה פרוצה ידועה. בימים ההם היא הייתה מוכרת לאנשים. והגמרא אומרת כי רק הזכרון שלה ושל השם שלה היה מביא את האנשים למחשבה של איסור ולטומאה. לאותם אנשים היה אסור להזכיר את שמה, כי הכל הולך אחרי הלב. "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם". והלב קשור חזק מאוד לעיניים. לכן לא יכול אדם לומר אני לא מושפע מזה. כי העיניים עלולות להביא את האדם לכל החטאים כמו שהביא לעיל הרמב"ם. 

באיזה רחובות מותר ללכת בקיץ? 
שמא יאמר אדם אי אפשר לחיות כך. אי אפשר ללכת ברחוב שמא אראה אשה שלא לבושה צנוע!! זה לא נכון. הגמרא במסכת בבא בתרא (דף נז ע"ב) אומרת: "א"ר יוחנן משום ר' בנאה: בכל שותפין מעכבין זה את זה חוץ מן הכביסה שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה". זאת אומרת ששותף אחד לא יכול לומר: אני מתחיל לבנות בחצר המשותפת של שנינו מוסך, בנה כן גם אתה. למה לא יכול להכריח אותו על זה - כי זה מפריע לשני. אבל אם אחד אומר: אשתי הולכת לכבס בחצר המשותפת של שנינו, גם אתה יכול לעשות כן. השני לא יכול לעכב. הוא לא יכול לומר: לא צריך לכבס ולא רוצה לעשות בחצר המשותפת כביסה לשנינו. למה? כי האפשרות שנשארה לראשון היא לומר לאשתו שתכבס במקום ציבורי וזה לא צנוע בשבילה. "שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה".
עד כאן מצד הצניעות של הנשים. והגמרא מביאה על זה מעשה מצד הצניעות והזהירות של הגברים. "וְעוֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרַע" (ישעיה לג). אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, זֶה שֶׁאֵין מִסְתַּכֵּל בַּנָּשִׁים בְּשָׁעָה שְׁהֶן עוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה." דהיינו עושה שמירת העיניים בחוף ולא מסתכל על נשים משמכבסות את הבגדים ובשעת הכביסה הן קצת לא צנועות. לא מדובר כאן בבגדי ים חלילה, אלא בנשים שמרימות קצת את שמלתן בשעה שהם מכבסות ומרימות קצת את הבגדים על זרועות ידיהן. 
שואלת הגמרא: "הֵיכֵי דָּמֵי? אִי דְּאִיכָּא דַּרְכָּא אָחְרִינָא - ואזיל רָשָׁע הוּא?" תרגום שאלת הגמרא: באיזה מקרה מדובר. אם האדם יכול ללכת בדרך אחרת, והוא הולך דווקא בדרך הזו שיש בה נשים חשופות. למרות שהוא עוצם את העיניים כדי שלא לראות את הנשים - הרי הוא רשע. מה הוא עובר שם כלל. "אִי דְּלֵיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִינָא - אָנוּס הוּא". תרגום: אם אין דרך אחרת והוא ראה בלי כוונה נשים - הרי הוא ראה באונס ולא בכוונה.
"לְעוֹלָם דְּלֵיכָּא דַּרְכָּא אַחֲרִינָא, וַאֲפִילוּ הָכִי, אִיבָּעִי לֵיהּ לְמֵינַס נַפְשֵׁיהּ". מסבירה הגמרא שבאמת אין לו ברירה אחרת. זה הרחוב שבו הוא צריך לעבור כדי ללכת לביתו או לעבודתו ואין לו דרך אחרת. עכשיו הוא עוצם את עיניו שלא לראות הנשים החשופות - זה נקרא "וְעוֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרַע".
מסקנה: אם יש דרך אחרת והוא הולך בדרך שיש בה נשים לא צנועות - הוא נחשב, חלילה, רשע. אפילו אם הוא שומר את עיניו מלהסתכל במראות אסורות. 

רחצה בים או בבריכה מעורבת 
הכלל הזה מלמד באופן הכי פשוט שללכת לחוף ים מעורב או לבריכה מעורבת. או ללכת לכתחילה במקום שידוע כי יש בו נשים לא צנועות, והוא לא חייב ללכת בו - זה ממש אסור. הוא הדין למי שקורא עיתונים או צופה בטלויזיה במקום שעלולות להיות בו מראות לא צנועות, והוא הרי לא חייב לראות את אותו העיתון או לצפות באותה טלויזיה. 
מכאן נבין שאיסור ללכת לברכה מעורבת או לחוף ים מעורב אינו חומרא של חרדים בלבד, זה דין של גמרא חמור שהעובר עליו נקרא בכינוי שהוזכר לעיל וקשה לחזור עליו במפורש. זה מה שאמרו חז"ל כי "מי שמסתכל על אשה ומתכוון להנות ממנו - אין לו חלק לעולם הבא" אבל אם הוא הולך בדרכו לביתו ואין לו דרך אחרת, ובאקראי הוא ראה אשה לא צנועה, הוא לא איבד את חלקו בעולם הבא בגלל זה. 

מתי מותר ללכת להופעות של מוזיקה?
זמן של החופש הוא גם זמן של "בילויים". וצריך להזהר מאוד עם הבילוים הללו. הגמרא (במסכת סוטה מח) אומרת: "מִשֶׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין - בָּטַל הַשִּׁיר מִבֵּית הַמִּשְׁתָּאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, "בַּשִּׁיר לא ישתו יין" (ישעיה כד). וּמְנָא לָן דִּבְסַנְהֶדְרִין כְּתִיב? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, דְּאָמַר קָרָא, (איכה ה) "זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ, בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם". ובאמת יכול אדם לשאול על הפסוק מה הקשר בין העובדה שבטלה סנהדרין לכך שבטל השיר מבתי המשתאות? למה כשזקנים משער שבתו - בטלו הבחורים מנגינתם? 
התשובה היא בכוחה העצום של המוזיקה. מוזיקה זה עניין של סולמות. בסולם אדם יוכל להגיע למקומות היותר גבוהים, ויכול גם לרדת למקומות היותר נמוכים. כך דרכה של מוזיקה, אם היא נעשית בצורה נכונה ועל ידי אנשים שאהבת ה' מדריכה אותם - היא יכולה להיות כמו המוזיקה של בית המקדש. כמו הנגינה של בני קרח שהייתה מצליחה להעלות את האדם מהשאול לקודש הקודשים. להיות אנשים הכי טובים. להיות בעלי חסד. להיות אוהבים זה לזה. אבל אותה מוזיקה יכולה להיות הסולם שמוריד את האדם לעריות ולקלקול היותר גדול שיש. יכולה להוביל קוזקים לרצח ולפרעות. יכולה להוביל חיילים למלחמה אכזרית. יכולה לקלקל בעריות כמו שידוע ומפורסם. יכול להוריד את האדם לשאול כמו שקרה לקרח בכבודו ובעצמו. 
הוא שאמרנו שמוזיקה היא כמו סולם - יכולה להוביל את האדם למקום גבוה או למקום נמוך,תלוי אם יש מי שמכוון אותה. אם יש אנשים חכמים, זקנים, סנהדרין שמשתדלים עם הציבור. אם המשוררים. עם המנגנים. משתדלים על הרוח ועל השירה שתהיה בטוב - הריהי שירה של טוב. ואם אין מי שיערוב לשירה זו שתהיה טובה - בטבעה היא תוליך את הצופים השומעים את השירה למחוזות של עריות וזלזול. 
זה הכלל צריך להנחות את ההורים ואת התלמידים מתי ללכת להופעה של זמרה ושירה. האם השירה הזאת נעשית על פי ההלכה או לא. כי במקומות שהיא לא על פי ההלכה, גם השירה נעשית על ידי זמרות שאסור לשמוע, גם הן לבושות באופן שאסור לראות. וגם הסביבה היא מושב ליצים שמושך את האדם לעבירה ולכל המעשים המשפילים. 

מחנות נופש מעורבות - לִבְטוּלִי הָא מִקַמֵּי הָא.
בהמשך הגמרא שם מובאת הדרגה לקלקול של המוזיקה. "אָמַר רַב יוֹסֵף, זַמְרֵי גַּבְרֵי וְעַנְיָין נַשֵׁי - פְּרִיצוּתָא. זַמְרָן נַשֵׁי וְעָנוּ גַּבְרֵי - כְּאֵשׁ בִּנְעֹרֶת. לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ? לִבְטוּלִי הָא מִקַמֵּי הָא". תרגום: רב יוסף אומר שאם יש גברים ששרים והנשים עונות להם בשיר - זה פריצות. אבל אם יש נשים ששרות וגברים עונים להן בשיר - זה ממש מסוכן כמו אש שנתפסת בנעורת של פשתן. קשה אחר כך לכבות אותה. היא דולקת ודולקת עד שהכל נשרף. שואלת הגמרא למה רב יוסף אומר את דבריו? הלא שניהם אסורים. עונה הגמרא שנדע מה להעדיף על מה. אם יש לנו שתי אפשרויות גרועות. שנדע לבחור את האפשרות הפחות גרועה. ולא לומר אנחנו לא מתעסקים בזה כלל.
לעקרון הזה יש הרבה דוגמאות. אחת מהן היא הליכה למחנה נופש בקיץ שיש שם גם קבוצות של בנות וגם קבוצות של בנים. למרות ההפרדה שיש במקומות כאלה, השהות של קבוצות בנות ליד קבוצות בנים לא עושה טוב לקדושה. יש פרצות ויש קלקולים. ולכן לא טוב ללכת למקומות כאלה. אבל אם הורים צריכים להחליט בין זה לבין ימים שהילדים יהיו בבית וילכו לחוף ים או לבריכה מעורבת. בודאי שרחצה מעורבת היא הרבה יותר גרועה. 

בתי מלון או אתרי נופש
אמנם כל זה הוא בדיעבד, אבל לכתחילה צריך להיות הכל בקדושה. ואפשר. על פי הכלל זה צריך לבחור את בתי הנופש שאדם הולך אליהם בקיץ. לפני שהוא מזמין מקום הוא צריך לברר על הכשרות של חדר האוכל והאוכל המוגש שם. לדבר אישית עם המשגיח. בשביל זה הוא מקבל משכורת. אם לא תמצא אותו - אל תלך לשם. גם צריך לברר על הכשרות של המלון עצמו, כי אם המלון ממקום ליד חוף הים בקיץ המלון נראה בעצמו כמו חוף הים ואסור ללכת אליו. גם חובה על האדם לוודא שהוא לא מקבל חדר מול הבריכה של המלון. שזה יותר גרוע מחוף הים. כי זה כל היום מול עיניו. וגם אם ישמור את עיניו הוא בגדר לא טוב כמו שכתוב למעלה. 
אם הזכרנו בתי מלון צריך להזכיר היום שיש בתי מלון חסכנים. במיוחד בתי המלון היותר יוקרתיים שמתקינים בחדרים מערכת שמכבה את החשמל והמזגן וכל כלי החשמל ברגע שיוצאים מהחדר ומדליקה אותם מיד עם כניסתכם לחדר. את הדבר הזה צריך לברר לפני שמזמינים את המלון, כי אחר כך אדם עלול ללכת למלון ולסבול או לעבור איסורים כל השבת. מלבד זאת צריך לבדוק אם יש במקום אפשרות לתפילה במניין וכד'.

שמירת העיניים - גם לנשים
קדושה - גם לנשים
יש חושבים בטעות שרק על הגברים יש איסור של "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם". וזו טעות. הצורך להתקרב לאלוקים, להתפלל אליו. להיות חיים בקדושה הוא צורך של נשים בדיוק כמו של אנשים. אשה לא יכולה לקרוא ספרים או עיתונים שמתייחסים לקלקול מוסרי בהערצה. גם לה יש לב. וגם הלב שלה צריך להיות טהור ונקי. וגם היא צריכה לשמור עליו מכל משמר כי הוא עיקר החיים שלה. לכן אשה צריכה להשמר מצפייה בסרטים שמציגים את הרע כטוב ואת הקלקול כסדר החיים. כי כשרואים סרטים כאלה הגוף נשאר שלם ובריא אבל הלב הנסתר מתקלקל קלקול חמור. הוא כבר לא עם אלוקים. 
אסור לנשים לראות סרטים לא צנועים. בדיוק כמו שלגברים אסור לראות את הסרטים הללו. העובדה שאשה לא מוזהרת לא לראות אשה לא צנועה - לא מתירה לה לראות פריצות בשום אופן וצורה שהיא. 
ה"בן איש חי". מביא שם בשם ספר הזוהר שיש מלאך רע שמתלבש על מחשבות איסור של נשים. ומושך אותן ממחשבות לתקלות, ומתקלות מקריות לתקלות מכוונות. ומתקלות מכוונות למעשים איסורים עד שחלילה הוא מביא אותם לאיסורים חמורים. לכן אשה צריכה לברוח שספרים או עיתונים או סרטים שיש בהם איסורי עריות כמו מאש. 

להתרחץ בחוף של נשים - כשיש מציל 
יש שואלים האם מותר לנשים להתרחץ בחוף נפרד כשיש במקום גבר מציל. האם זו אחריות שלה או שלו. האם לגבר מותר להיות מציל בחוף של נשים? ובכן הכלל הוא שמותר לנשים להיכנס לחוף שיש בו מציל. כי הוא טרוד בעבודתו לראות שלא יכנסו למים העמוקים ולא יטבעו בתוך הגיזרה שהוא אחראי עליה. הוא לא עסוק בהתבוננות על הנשים. לכן אין איסור על האשה עצמה לרחץ בחוף זה בבגד ים. כמובן שיש תמיד מקום להדר במצוות ללכת עם חלוק וכיסוי ראש. אבל אין בכך חובה אלא הידור מצווה. 
עם זאת צריך להקפיד על כמה כללים. א] לא ללכת בבגדי ים מקולקלים. לא צריך לעודד את היצרנים עוברי העבירה ולקנות מהם במחיר מפולפל חתיכת בד קטנה, זה לא צנוע ללכת כך, גם בין נשים. ב] לא לשבת על החוף מול סוכת המציל עם בגד ים. כל ההיתר הוא רק כשרוחצים או כשהולכים אל הים. אבל אם רוצים לשהות רק על החוף בבגד ים - ראוי להתרחק מסוכת המציל. 

צניעות בשיעור שחיה
כל ההיתר של מציל לבנות הוא דווקא כשהן רוחצות, אבל לא בשיעור שחיה. בשיעור שכזה המלמד נמצא ביחס קרוב לנשים או לנערות הלומדות. ולכן צריך מדריכה שמלמדת את הבנות ולא מדריך. בודאי אין היתר לשום מגע של המציל בבנות לצורך לימוד שחיה, למרות שלימוד זה הוא לימוד חשוב ביותר שיכול להציל חיים. 
שונה הדין בשיעורי נהיגה, כי למעשה מותר בדיעבד ללמוד אצל מורה נהיגה, ורק אצל מורה שלא רגיל לנגוע בתלמידות שלו בעת הלימוד. צריך לדעת שיש הרבה מורים שמלמדים נשים נהיגה ושומרים על צניעות, לא מדברים מה שלא צריך, לא מתרחקים ממרכז העיר, ולא מושיטים את ידיהם להסביר באמצעות הידיים. אפשר להסביר באמצעות הדיבור. 
לכן לכתחילה, עדיף ללמוד אצל מורת נהיגה ולא אצל מורה גבר. שלא להכנס לכל החששות הללו, ואם לומדים אצל מורה גבר - צריך להיות בטוחים שהוא מורה שמלמד כמו שצריך. אין זה דומה לרופא, שרופא לפעמים חייב לגעת בגופו של החולה. לעומת מורה נהיגה שלא חייב כלל. גם רופא זה דבר שקשור לבריאות. ולא מסכנים חיים של אדם ללכת לרופאה אם היא פחות מומחית מהרופא. אבל אם יש אשה רופאה ואיש רופא באותה רמת מומחיות - בודאי שעדיף ללכת לרופאה. 

להסתפר אצל ספר או ספרית
בתספורת של נשים אצל גבר אין את ההיתר של המציל או הרופא שאנו אומרים שהוא טרוד בעבודתו ולא טרוד ביצרו. שאצל ספר אין פיקוח נפש ואפשר ללכת לספרית אפילו אם היא לא מספיק מומחית כמו הספר. ועוד שתספרות היא עניין של פינוק והאווירה במספרה היא לא אוירה של רצינות כמו אצל הרופא. לכן אין שום היתר ללכת לספר גבר שנוגע בשיער של האשה זמן ממושך ועוסק ביופיה של האשה כל הזמן הזה. וצריך לדעת כי איסור נגיעה של גבר באשה לא הותר אצל ספר והוא איסור ברור. 

איסור לחיצת יש בין איש לאשה
מלבד רופא שהוזכר לעיל, אסור לגבר לגעת באשה שאינה שלו, בין אם היא רווקה ובין אם היא נשואה. בין נדה ובין טהורה. לדעת הרמב"ם זה איסור מהתורה. כל איסור של קרבה נלמד מדברי התורה שאמר "לא תקרב" כל קירבה אסורה. ולכן כשאשה מושיטה יד לגבר או שגבר מושיט יד לאשה ללחיצה, יש במגע זה צד של חיבה ונימוס וכבוד ואפשר להמנע ממנו. ואין לחשוש שמא הצד שכנגד יפגע אם לא תלחץ את ידו שהרי בימינו כל הציבור הדתי והחילוני יודע שאנו נמנעים מלחיצת יד בגלל הערכים שלנו ואין בזה חשש של פגיעה. להפך מי שמושיט יד לאשה דתיה או לגבר דתי הוא זה שפוגע ולא מתחשב באמונות וברגשות של האיש שכנגדו.
בודאי ובודאי שאין שום היתר לטפיחה על השכם או לחיבוק ונשיקה גם אם זה רגיל ומקובל מאוד באותה משפחה. כל סימני הנימוס האלה הם מנהגים של גויים שחלחלו אלינו בטעות. הם באו דווקא מהמקולקלים שבין הגויים. אם יש קהילה שכך נהוג ביניהם, צריך לשנות את המנהג הקלוקל הזה שמביא רק צרות ואין בו שום ברכה. 

נגיעה בתוך המשפחה הקרובה
איסור נגיעה בין איש לאשה הוא גם בקרובים וגם ברחוקים. ובקרובים יש יותר חומרה של עריות מאשר של רחוקים. רק שבקרובים ביותר יש קצת מקום להקל. א] באמא ואבא - אין איסור. ב] באחים אין איסור ללחוץ יד, אבל מי שמחבק ומנשק את אחיותיו - הרי זה מנהג שטות. כך כותב השו"ע (אבן העזר סימן כא ז) "המחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם, כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהם - אע"פ שאין לו שום הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור הוא ומעשה טפשים ".
אבל מותר לאח לשמוע את שירת אחותו בביתו בשולחן שבת או במקום אחר. שאין ליבו של אדם נוקפו על אחותו. ואין בזה איסור של עריות. גם אין איסור יחוד בין אח לאחותו, אמנם לגור יחד זמן ממושך אסור לאח ולאחותו. ויש בזה איסור יחוד. 
כל ההיתר הזה הוא רק על אחים מאב או מאם. אבל על אחים מאומצים יש את כל הדינים של זרים. וצריך להזהר בהם באיסורי נגיעה ובאיסורי יחוד, וצריך להתייעץ עם רב איך לנהוג במקרים כאלה. 

ככל ששומרים יותר צניעות - יותר שמרים על חיי משפחה
לא כאן המקום לפרט ולנתח, אבל עובדה היא, שככל שמקפידים באופן נכון יותר על צניעות, כך הסיכוי להתחתן ולשמור על שלמות המשפחה - יותר גובר. כמובן שמכל כלל יש יוצאים מהכלל. וצריך לחנך לצניעות ולאהבת ה'. זה טוב לחנך לטהרה ולאהבת החיים. 
זה טוב גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. הכלל הוא ברור, במקומות שבהם מקפידים פחות על הלכות צניעות, גדל אחוז הרווקים והרווקות, הגרושים והגרושות. וככל שמקפידים פחות - כך מתרחק והולך גיל הנישואין. ויחד איתו גדל אחוז הרווקים והרווקות, הגרושים והגרושות. לעומת זאת בחברה שמקפידה על הלכות צניעות, אחוז הבנים והבנות המקימים משפחות ושומרים על שלמותן הוא הרבה יותר גבוה, והולך ועולה ככל שעולה רמת הצניעות.
ויהי רצון שנזכה לחנך את כל בנינו ובנותינו בקדושה ובטהרה ויקימו בתים נאמנים של אמונה ויראת שמים. אכי"ר.